שאלות של תרבות

אין זה סוד שקוראי שירה, ובכלל אוהבי אומנות חיים את חייהם בחיפוש אחר אותו זבנג מיוחד. בין החוויות הגדולות שאומנות מעניקה לנו נמצאים אומנים רבים. חלקם טובים חלקם מצוינים, אבל תהיה תמיד רק אותה אחת שתזכיר.

כך קרה לי עם ספרהּ של אלזה מורנטה "אלה תולדות" שפתאום עורר בי געגועים לאפוס גדול וכתוב היטב, וכך קרה לי עם דליה פלח.

אף אחד לא יודע מי זו דליה פלח. יש הגורסים שזו משוררת פלסטינית הכותבת בעברית. האם זה חשוב בכלל?

הנה השיר היפהפה, שפורסם בתרבות וספרות, הארץ, 25.3.05 :

ראיתָ שאין סיכוי לגדל שׂערות:

פקעת דהויה תלויה עליךָ,

כמו שרידי-קדוש שֶׁפִּדְרוּם,

ובהּ שלושה גברים בחלוקים לבנים,

שנכנסו אל הפקעת באומץ של אֳמָן,

ונחלצו בנצּחון –

אמר – כדי להגן ולאהוב -:

"הוא גר עם הוריו".

ולו רק בשביל שורת הסיום המבריקה הזו קיים השיר השלם דיינו. השיר מספר סיפור קטן שקצת מטעה בפרטים שבו, או חושף אותם בזהירות רבה. בפתיחת הסיפור הדוברת – הנוכחת בכל שלבי הסיפור, מסבירה ומפרשת כל דבר – מציגה את הסיבה לגזירת השיער. "אין סיכוי לגדל שערות: " והנה מגיע הפירוט שמסביר את הסיבה. הפירוט לא מסביר כלום, חוץ מאשר לתאר את פקעת השיער הדהויה ולבנה, כמו פידרו אותה, כמו שמפדרים שיער של קדושים [?]

והנה "פתאום" ראית מספרה. פתאום? אבל השיר פותח במסקנה שאין סיכוי לגדל שערות, אז מדוע המספרה היא: פתאום. בתוך המספרה תמונה שגרתית ונטולת מיסתורין – למי שמכיר את מספרות הגברים העתיקות בהן באמת יושבים ספרים מזדקנים לבושים בחלוק לבן. [המספרה האחרונה שראיתי היתה ברחוב כצנלסון בגבעתיים. היה בה ספר אחד מזדקן, לבוש חלוק שסיפר קבוצה מצומצמת של לקוחות. לפני שנה היא נמכרה, הושכרה ומאז החליפה פניה כבר פעמיים.] אבל, אפשר גם לראות דברים אחרים בתמונה השגרתית הזו. [רגע.. מייד].

עכשיו הסיפור מתמקד בגזירת השיער ובסיטואציה האנושית סביב גזירת השיער. בל נשכח: שלושה ספרים, גבר בעל פקעת שיער ודוברת נוכחת-לא נוכחת. קטע סיפורי זה מתחלק לשניים: תיאור גזירת השיער וההתענינות של שני הספרים האחרים במקום מגוריו של המסופר. חלקו הראשון של קטע זה מתואר כמו איזו עשיה אמיצה של של המספרים בפקעת השיער "אומץ של אֳמָן" והן אפילו מנצחות – תיאור המעורר תהיות רבות כבר בנקודה הזו, האם השיר הוא על תספורת או על דברים אחרים לגמרי. שהרי עד כאן כבר נמסרו לנו מספיק פרטי מציאות מוזרים, למרות שהם נשמעים "פשוטים ויומיומיים" לגמרי. ההזרה היא שם המשחק הפואטי עד כאן. למשל הדימוי בטור השלישי בשיר. מי הוא הקדוש שמפדרים אותו. יש כאן רמז לטקס נוצרי או אולי לפולחני קדושים מקובלים במקומותינו? מהו ענין ה"פידור" אם לא הסתרה ו/או העצמה של רכיב מסויים? והנה הטור הרביעי השואב את בסיס הדימוי מעולם אחר : מולבנת. מתכת מולבנת או שמא מולבנת בצבע? השיער מולבן כמו "דרך ערפל", כלומר הערפל מלבין אותו או אולי רק כך אפשר להבין את "ההלבנה" של פקעת השיער. ועוד לא דיברנו על המילה פקעת, שאיננה קוקו אלא שיער אסוף בצורה של חבילה עגלגלה, כמו שנהגו אימותינו בעבר לאסוף שיערן. אבל, כל הרכיבים האלה נגזזים באומץ של אומן, בניצחון של המספריים המלוכלכים. מלוכלכים. מדוע חשוב לציין את היות המספרים מלוכלכים? האם הלכלוך הוא קונטרסט טוב ללבן השיער? או אולי הלכלוך הוא ניגוד ללבן המסמן איזה טוהר? או אולי בתהליך של לידה יש לכלוך?

חלקו השני של הקטע הסיפורי הוא השאלות של שני הספרים, ש"יושבים בעדינות/בצד" – שימו לב לתמונה המופלאה הזו. לדעתי יש בה איכות של ציור מינימליסטי. האימאז' שולח אותנו לשולי האירוע, לתנועה המעודנת, הלא מאיימת לכאורה "מסתכלים באלכסון". המבט האלכסוני הוא מבט טעון תמיד. זה מבט לא גלוי, לא ישיר. מבט המסתיר יותר ממה שהוא מגלה. מבט שיש בו סוג של איום או סוג של הצטנעות. והנה הדוברת מפרשת את מידת האיום : שואלים יותר ויותר. השפה משחקת כאן משחק מבריק. הפעולה הופכת לכמות. הכמות הזו גדלה. יש בה איום. על אף העובדה שהם נמצאים בצד.

חלקו האחרון של הסיפור הוא ניסיון הספר להגן על המסתפר. ושוב עולה השאלה "מדוע".

מבחינה תחבירית [על פי התחביר הזה פירקתי את השיר לארבעה חלקים] השיר מורכב מארבעה משפטים, כלהלן:

טור 1 – 4 / משפט ראשון; טור 5 – 7 / משפט שני; טור 8 – 13 / משפט שלישי; טור 14 – 17 / משפט רביעי. המבנה הזה מחלק את השיר ל4 יחידות קטנות – אותן אפשר לקרוא כך: אקספוזיציה, סיבוך [פתאום ראית מספרה], שיא [שואלים יותר ויותר], התרה [הוא גר עם הוריו].

ההתרה "הוא גר עם הוריו" כל כך קומית על רקע המשמעויות המאיימות שעלו קודם לכן, שכמובן השיר מתנער מחזותו ה"רצינית", עתירת המשמעויות הסמבוליות [אלה שאני ראיתי] לסוג של שיר שאולי עוסק בזקנה, בהתימרות להיחלץ ממנה באמצעות גידול שערות ובהבנה שאין אפשרות.

אפשר גם לקחת את השיר למקומות אחרים: שערות+ גזיזת שערות – שמשון ודלילה. השער כביטוי לגבריות, לאונות עזה וגזיזתו מעין "סירוס" של הגבר/שמשון.

אפשר אולי לראות בשיר מחווה לעולם שאיננו עוד. עולם שבו יש מספרות רק 'לגברים' ובהם יש ספרים מזדקנים, משועממים ומחפשים קצת ענין בחייהם. אולי אפילו פארודיה על יחסי ספר-מסופר. ולא נעלמה מעיני הקריצה הזו: "ובעודך מסופר" – כמו התספורת היא גם סיפור הסיפור שלך. והרי, וכאן תפקיד הדוברת בשיר עקרוני, הדוברת היא המספרת את סיפור התספורת הזה.

שם השיר מעורר בי אי נוחות קלה. הוא מניע בי זכרונות ואסוציאציות אבל אני מתקשה לשים את האצבע עליהם, ולכן אולי אזכיר רק את ,"שלושת המלאכים" מסיפור אברהם בפרשת לך לך.

יש בשיר משחק מתוחכם מאוד ברמות שונות של סמלים, אזכורים תרבותיים שונים וקריאה פשוטה מאוד שלו.

פתיח שאינו קשור כלל לגלדמן אלא לישראבלוג.

כן, כן אני יודע שאם אני צריך להעניש את מישהו זה את עצמי, ובכל זאת, תהליכי עבודה ארוכים לא תמיד מפנים מקום בתודעה על מנת לאותת לכותב "שמור". וכך קורה שלאחר שאדם כתב במשך שעה וקצת יותר פוסט, והוא שולח את הפוסט לאוויר הבלוגוספירה, הכל, אבל הכל נמחק לו כי - הסרוור תפוס, כי הפס צר ולא יודע מה עוד.

חבל שבישראבלוג-נענע לא קולטים שיש אופציות נוספות לבלוגים, גם הן בחינם, וגם הן מציעות שירותים דומים. מדוע זה קשה כלכך לתת אתראה לכותב, שתזכיר לו לשמור, לפרסם?

כך טקסט שעבדתי עליו די הרבה זמן נמחק, נעלם - הלך קאפוט.

מרדכי גלדמן הוא משורר מוערך מאוד. אני מכיר את שירתו תקופה ארוכה, אם כי לא תמיד נטיתי לחבב אותה, בין היתר בגלל חלק מנושאיה. עם זאת קשה מאוד להתעלם מדמות או מיצירתו.

בחיפוש אקראי בספריה שלי מצאתי את ספר השירים הראשון שפרסם: גלדמן, מ [תש"ל] זמן הים וזמן היבשה, שוקן: תל-אביב; ירושלים

גיגול של שמו נותן 192 תוצאות. בין התוצאות ישנן התיחסויות לספרי השירה, חקר התרבות שהוא עוסק בו ועוד.

גלדמן גם מופיע במרחבי למידה קונפורמיים להפליא כגון הדף הזה. דף העוסק בהשוואה בין שלושה שירים על ירושלים שנכתבו על ידי: אבא קובנר; מרדכי גלדמן ודן פגיס.

יש לו כמובן גם דף עתיר יצירות בשירשת, והוא מופיע בתקליטור הנקרא "שירים בתערוכה", שזה פרוייקט מיוחד של משרד החינוך לעידוד קריאת ספרות באמצעות הרשת.

תמיד מעניין לבדוק איך משורר ששירתו קונטרוברסלית-משהו זוכה למעמד קאנוני מהסוג הזה. אין זה סוד שגלדמן כותב שירה הומוסקסואלית, והנה מי שיחפש בתוצאות הגיגול יגלה התעסקויות  בשיר המלכה השמנה, המופיע בקובץ השירים הראשון, שבו [בקובץ] ישנה שירה הומוסקסואלית גלויה.

הסוגיה הזו מענינת כי שירת החשק של ימי הביניים מודרת באופן גס, אלים ובוטה מתוכניות הלימודים. כידוע משוררי ספרד כתבו שירי חשק מפולפלים במיוחד. חלק משיריהם היו בעלי גוון הומו-אירוטי חזק מאוד, אבל אני מניח שכמו אצל גלדמן, המבט הרשמי מתבונן בנוח ובמתאים ולא בחורג מן השגרה.

בחלומי היתה אחותי / עמ' 23 [זמן הים וזמן היבשה]

בחלומי היתה אחותי הקטנה לחתול

כשטילתי עמה ברחוב

בא כאב אל בטנה

על מדרכה התפתלה בכאב,

וגהרתי עליה להרימה והתבוננתי

בפניה העומדים מעבר לפני החתול

ושאלתי כיצד מרימים חתול בלי לגרום כאב

וידעתי כי יש להחזיקה תחת אצילות רגלים קדמיות 

והחזקתי תחת אצילות רגליה

ונשאתיה אל רופא-חיות, שישטוף

את בטנה הקטנה הלבנה, מכל המתוקים שאכלה

ויפיג את הכאב הנורא.

כל אותה עת עמד כאבו של גרגור סמסה באויר

כצחוקו של חתול צ'שיר

ובכה.

המפתחות לשיר הזה, הם: חלום ושנימ מהטקסטים המכוננים של המודרניזם במאה העשרים:

הגלגול/קפקא ; אליס בארץ הפלאות/לואיס קרול

החיבור לאליס נשמע הרבה יותר סביר מאשר החיבור לקפקא. שהרי גרגור הופך לג'וק ואילו אחות הדובר היא "חתול", ברם מהצד השני, אליס לא התגלגלה ל"חתול".

כך או אחרת, החלום שמטבעו שובר את כל מסגרות התפיסה הנורמטיבית, המקובלת מאפשר את השינויים האלה, מבלי שנערער על אפשרויותם.

כמה שאלות התעוררו בי למקרא השיר הזה:

1. מדוע האחות הופכת ל"חתול" ולא לחתולה, דווקא? ההיפוך לדמות זכר מענינת מאוד, כי "הכאב" הבא אל בטנה - הוא בטן האחות לא אל בטן החתול. לשון אחר, יש כאן, כמובן משחק מרתק עם המגדריות ועם הבחירות המגדריות של הדובר. שהרי הכל קורה ב"חלומו" - כלומר השינויים הללו מתרחשים בתודעתו ומשקפים אותו. ויש לזכור שחתול הוא חיה מינית במיוחד, ויתכן שיש רגלים לסברה, שהחתול צ'שיר וחיוכו המפורסם משקף מיניות שאליס עדיין לא מבינה אותה, אבל ממתינה לה.

2. "בא כאב אל בטנה" - הכאב בטור הזה הוא משהו נטול הקשר, ללא עבר. הוא "בא". יש כאן כמובן שימוש של שפת הדיבור, אבל ההקשר הרטורי מנתק את הכאב מכל הקשר סביר. היתכן שיש כאן רמז לוסת? היתכן ויש כאן רמז ל"צירי לידה"? אני מעדיף את האפשרות הראשונה, כי מנסיוני עם תלמידותיי, יש להן תמיד "כאב בטן", שזה ביטוי נקי מבחינתן למחזור החודשי. הכאב הופך באחת למרכז החלק הראשון של השיר, אם לא השיר השלם. הכאב הוא ההתרחשות האמיתית, ולא הטיול ברחוב עם החתול שהוא אחותי.

3. "וגהרתי עליה" - הכל בחלום, אבל יש בשימוש בפועל "גהרתי" מיניות מועצמת במיוחד, כפי שיגלה לכם הקישור הזה. גילוי עריות או מחקר נטול רגשות בכאב הבטן של האחות. כי באותו טור: והתבוננתי - המתח הקיצוני בין הגהירה האירוטית לבין ההתבוננות נטולת הרגש מצביע על כפל הפנים בשיר הזה. כמו שמצביע הטור הזה:

בפניה העומדים מעבר לפני החתול. הפנים האמיתיים של אחותי, בהם הדובר מתבונן, אבל הוא גוהר על גוף החתול [הזכר] הכואב. ההשתמעויות העולות מתמונה זו מעודנות ומרומזות כל כך שיש בי חשש שכתיבתן בצורה מפורשת תפגום. הטור עצמו כתוב בצורה מגושמת מאוד שמצליחה לבסס את "הפנים העומדים" שאינם משתנים מול הגלגול לחתול, מול הדינאמיות של האירוע עצמו.

4. בטנה הקטנה הלבנה - החזרה אל איזו תמימות בלתי אפשרית לאחר כל המערכת המשמעית [סמנטית] שהתפתחה עד מלים אלו.  רופא החיות [שהרי האחות היא חתול] ישטוף את בטנה מכל "המתוקים". איך ישטוף את בטנה? מבפנים? מבחוץ? מה הקשר בין גודל הבטן וצבעה לבין השטיפה? האין כאן עוד סוג של "העמדת פנים" החושפת את מודעות הדובר להיותו "בחלום"? או האין כאן איזו תבנית אירונית של "חלום" וכתיבה לאחר חלום תוך מודעות עמוקה לסמלים המועלים בשיר?

חלקו האחרון של השיר, לטעמי האישי לא היה צריך להיות מופרד מהבית/החלק הראשון, אם כי הדובר המהרהר, המתבונן והרגיש כמו מחוייב מבחינה "מבנית" להפריד בין הסיפור לבין המודעות לכאבו של גרגור סמסה הבוכה. נראה לי שהצלבת גרגור עם חתול צ'שיר היא סוג של "יהירות" משוררית ורצון להרחיב את המנעד האסוציאטיבי והקונוטטיבי של קוראי השיר. יש בשלוש שורות אלה איזו מוחצנות המרסקת לגמרי את ההתפתחות הסיפורית הדו-פנית של השיר.

הקריאה האינטרטקסטואלית  המכוונת על ידי הדובר מציבה את השיר, כפי שכתבתי לעיל בהקשר תרבותי נרחב מאוד של "תרבות המאה העשרים" אך גם ובעיקר בהקשר אישי-קטן. תפיסת הגלגול, שינוי הגוף לחיה היא סמל תרבותי אוניברסלי מרכזי, גם בתרבויות מונותאיסטיות ולא רק פאגאניות. כידוע ההיפכות לחיה היא תמיד חישוף תכונות של החיה שיש אצל האדם. גם גרגור ההופך לג'וק  מגלם תכונות "ג'וקיות", באמצעותן מתפתחת האלגוריה הנפלאה של קפקא. כך האחות ההופכת לחתול [ממין זכר] משקפת מיניות זכרית-נקבית, איזו אנדרוגיניות שאולי היא הסיבה לבכיו ולכאבו של גרגור העומד ונעלם כצחוקו של חתול צ'שיר. 

הצחוק והבכי הם שני הפכים שהם אחד.

המלצות קריאה

• http://new.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=480543&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
• http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/alon/asi14007.htm
• http://www.iyengar-yoga.org.il/articles.files/Geldman/Gita2.htm
• http://www.snunit.k12.il/shireshet/mainmord.html
• http://www.israjung.co.il/gallerynew/omanim/geldman/moti.htm
• http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=541093&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0