שאלות של תרבות

היום מלאו שנתיים בדיוק לבלוג שלי. הפוסט הראשון התפרסם ב-26 במרץ 2004 והוקדש לספרו של א"ב יהושע : הכלה המשחררת.

ספרו הקטנצ'יק של צביקה איינהורן, ביום שלמוסא נגמר הקלונקס הזכיר לי את ספר שיריה של וולך ששמו הוא הכותרת של הפוסט הזה.

הספר הדקיק וקטן הפורמט מכיל במאה ארבעים וארבעת עמודיו כעשרים וחמישה סיפורים וקטעי פרוזה. החלק השני בעיקרו מורכב מקטעי פרוזה ולא מסיפורים או מיניאטורות שמחייבים איזה דגם מינימאלי של עלילה, דמות. בעיקר אלה, לדעתי, קטעי יומן או דמויי יומן שהוצאו לאור.

חלקו הראשון של הספר הוא סוג של שיטוט במטרופולין הישראלי תל אביב. המספר בגוף ראשון , בכל הסיפורים, למעט אחד [שהוא הארוך ביותר בספר] משנה את זהותו, את נטיתו המינית, מעמדו הכלכלי ואת הרכב הסמים/התרופות שהוא צורך. לכאורה יש כאן מעין "סיור אותנטי" בתל אביב, פוגשים דמויות מיוחדות ומסיירים באותה הזדמנות בתודעתו המורכבת והמשתנה של המספר בגוף ראשון.

צריך לזכור את שם הספר אשר מתייחס ישירות לאחת התרופות הפסיכיאטריות החזקות כנגד התקפי חרדה, ואשר יוצרת תלות והתמכרות.

לא התלהבתי בלשון המעטה. חלק מהסיפורים נשמע ונקרא כסוג של נסיונות בכתיבה אוונגרדית ו/או מורדת ו/או מתיימרת להיות אחרת.   אחד הסיפורים המתיימרים ביותר בקובץ נקרא פיטורים [ עמ' 63- 75 ]. הסיפור מתאר את המספר העובד במאפייה ועוקב אחרי ההתאהבות של המספר בעובד נוסף, בפיתוי של העובד, הידיעה שהבוס נמשך אליו [אל המספר], אונס אכזר ואלים מאוד של המספר על ידי הבוס בחולות תל ברוך ורציחתו על ידי הבוס. הכתיבה עצמה מענינת, בעיקר רצף האירועים והתפתחותם, אם כי די ברור ש"יקרה משהו עם הבוס". דא עקא שסיפור קצר זה בעיקר בגלל המימד הפורנוגרפי שבו לא מצליח להתעלות אל מעבר למין, לעירום ולאלימות שבתוכו ולא מעניק איזו ראיה רחבה יותר מקצה אפו של המספר עצמו. גם התחבולה של "מות מספר" מיצתה את עצמה [בספר הזה יש בה שימוש בסיפור נוסף] עד דק, ואם הסיפור לא מצליח ליצר איזו אמירת עומק כלשהי, הוא נשאר בגדר פורנוגרפיה ותו לא.

הסיפור היחיד שהצליח לעניין אותי היה הסיפור , סטודיו, [ עמ' 76 - 104 ] בו הדמות הראשית אינה מספר בגוף ראשון, אלא יש מספר כל-יודע על פי הדגם הכמעט קלאסי של דמות זו. הבעיות בסיפור הזה, למרות מורכבותו היחסית קשורות לבחירת השמות: חנוך ואינגה [לא פחות], הקריצה הבלתי נסבלת לחומרים של חנוך לוין, השטחת התסביך היהודי-גרמני לרמה של סרט סקס גרמני מחורבן [ פתיחת הסיפור המטופשת, השלישיה המלקקת את התחת בתורות- גרוע עד מחורבן במיוחד] והסיום הנלעג הסוגר את הכל בסגנון קונטרא-אמריקאי וקונטרא הפִּרווּר של הבורגנות הישראלית. עם זאת, לטעמי, זה הסיפור היחיד בו הסופר הצליח להגיד משהו מעבר לבעיות הפיפי-קקי והזקפה וזהותו המינית.

למרות הביקורת שלי, נראה לי שאיינהורן יכול לכתוב טקסטים טובים יותר. האם הבעיה שלו היא עורך רציני, שילמד אותו לכתוב? לי נראה שכן.

הערה להוצאת סיטרא-אחרא: אם אתם משתמשים בדש האחורי כדי לפרסם מידע אנא טרחו שיופיע באותיות קריאות, ואם זה סתם "בשביל היופי" והחדשנות והפלצנות, תעשו טובה, תשימו ציור ואל תפרסמו טקסט.

נוצר הרושם, בין אם מכוון ובין אם מקרי, שהבחירות בשבוע הבא נתפסות  ברב הציבור כ"לא חשובות" או כפי שכתבנים מקצועיים טורחים לכתוב בעיתונים, בחירות רדומות, וסוציולוגים בפרוטה כבר מתחילים למלא טורים באינטרנט ובעתונות הניירית בהסברים לתופעה הזו.

אני לכשעצמי מגלה שיותר ויותר אני מתכעס מהעובדה שאנשים מוותרים על זכותם להצביע. זכות שבעיניי נתפסת כחובה בסיסית של כל אזרח בחברה דמוקרטית.

לפעמים מתעורר בי הצורך הנודניקי להזכיר לאנשים בוגרים את כללי היסוד של החברה הדמוקרטית שמבוססת כולה על כך שהשלטון כפוף לביקורת האזרח. שלטון שאזרח מוותר על החובה לעצב אותו כראות עיניו מתנהג כשלטון חסר אחריות, שלטון מלא בעצמו שלא "מפחד" מכלום.

זה לא שלטון דמוקרטי.

זו לא דמוקרטיה.

אז גם אני מצטרף לקריאה הנואשת של רבים אחרים: אנא בואו להצביע ולהשפיע.

כמו רבים אחרים פיליפ מרלו, הבלש הידוע של ריימונד צ'אנדלר, מתחבר לזרם הקולנוע של "פילם נואר".

בעיבודים הטלוויזיוניים האינסופיים לדמות זו תמיד יהיה בלש קשוח שמדבר בגוף ראשון, קול גברי נמוך. תמיד תהא איזו אשה מושכת שמפילה אותו במלכודת, יריות וכו'.

אתמול סיימתי לקרוא את "צרות הן המקצוע שלי"

הספר בנוי מארבעה סיפורים / נובלות שפורסמו בעיתוני בלשים בעבר:

• צרות הן המקצוע שלי
• העד
• דגי הזהב
• שרב

אל הספר מצורף פתח דבר, שכתב צ'אנדלר עצמו ואחרית דבר שכתב דניאל מזרחי, המתרגם.

ארבעת הסיפורים מציגים את מרלו בתוך הנרטיב הטבעי שיצר לו צ'אנדלר. כניסה מרצון/לא מרצון לתוך קונספירציה בנויה יחסית היטב ושבירתה על ידי הרכיב הבלתי צפוי - מרלו עצמו.

מזרחי כותב בעמ' 228 שרבים ממבקרי צ'אנדלר תוקפים אותו על הסנטימנטליות שלו. כמו מזרחי, גם אני רואה בסנטימנטליות הזו משהו עמוק ובסיסי, שבלעדיו הסיפורים היו עוד טקסטים שטוחים-פלקטיים-מתכוניים של "סיפורי בלש".

לדוגמה, בסיפור האחרון מצליה ה"פאם פאטאל" את מרלו ממוות ודאי. מאותו רגע הוא הופך לבר חובה לנצח נצחים, עד כדי הגנה עליה מפני גילוי אמת שתהרוס לה את הסיפור הפרטי של חייה. [מה שבשפה המודרנית נוטים לקרוא: נרטיב מכונן זהות]. שימו לב איך מסתיים הסיפור , עמ' 222:

  הסתכלתי במים במשך זמן מהואחר כך שלפתי מהכיס מחרוזת של פנינים מזויפות מזכוכית בוהמית, חתכתי את הקשר באחד הקצוות והורדתי את הפנינם בזו אחר זו.

   כשכולן היו מונחות בכף ידי השמאלית, החזקתי אותן קצת וחשבתי. בעצם לא היה על מה לחשוב. הייתי בטוח.

  "לזכרו של מר סטן פיליפס" אמרתי בקול רם. "סתם עוד רמאי."

   זרקתי את הפנינים למים, בזו אחר זו, לעבר השחפים.

   הן יצרו מעגלים קטנים במים והשחפים התרוממו מעל פני הים ועטו על המעגלים.

שימו לב למלודרמה החזקה, לציוריות העמוקה ולתשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר. אבל ובעיקר המלודרמה, הסנטימנטליות הבסיסית של הטקסט. יש לכאורה מעין תרתי דסתרי בין הגבר החזק, ה"זאב הבודד" האמיתי כפי שמכנה אותו המתרגם, מעין מיזנטרופ שאינו מסוגל ליצור קשר ממשי עם בני אדם לבין האדם הרגיש, הפגוע והפגיע כפי שהוא מופיע בתמונה הזו שציטטתי או בסיפור "דגי הזהב", ושמחתו על כך שהוא יעזור לקטי הורן:[

   יכולתי לראות את עיניה כשאני אתן לה את ה צ'ק, וכשהיא תפקיד אותו בבנק כדי לחכות עד שג'וני יקבל   שחרור על תנאי מסן קוונטין. [עמ' 168]

כך אפשר לרוץ לאורך ארבעת הסיפורים ולמצוא את המקומות הרגישים, הסנטימנטליים של הטקסט. אבל לטעמי, זה הופך את הסיפורים למלאכת מחשבת של כתיבה ספרותית.

לא ממש קשה לזהות בסיפורים את "האשם", ומרלו הוא לא מסוג הבלש נוסח הרקול פוארו או אלרי קווין או מפקח דלגליש. הסיפור אינו מבוסס על חידה אינטלקטואלית ועל רוצחים שמעשיהם מורכבים, סמבוליים ומחייבים גאון ו/או משורר בודד ואומלל נוסח דלגליש כדי לפתור אותם. הסיפורים של צ'אנדלר, בספר הזה, קצרים, אלימים. מי שיורה הוא בדרך כלל הפושע. מי שהורג הוא בדרך כלל פושע/ת. אין רחמים לשוטרים מושחתים, כמו ב"שרב".

מרלו, כפי שכתבתי קודם קופץ לכל אירוע כי או חסר לו כסף או כי הצדק הופר ויש לתקנו.

כהרגלי, לאחר שאני קורא ספר אני הולך לחפש "מה כתבו עליו". מצאתי מאמר-בקורת של דרור משעני ב'הארץ'. משעני מנסה להסביר באריכות מדוע העברית והתרבות העברית לא ממש הצליחו לייצר "בלש", וההסברים שלחו מענינים מאוד. אבל ובעיקר מצאה חן בעיני הפסקה הזו ממאמרו-ביקורתו:

   צ'אנדלר היה אחד הסופרים הראשונים שפתחו את גבולותיה הלשוניים של הספרות האמריקאית, ולא רק ספרות הבלשים האמריקאית, ללשון "הרחוב". המהפכה שחולל ביצירתו, כבר מהסיפורים הראשונים שפורסמו בירחוני הבלשים הפופולריים, היו מהפכה לשונית של ממש בספרות האנגלוסקסית: את הלשון האריסטוקרטית של ארתור קונן דויל ואגתה כריסטי המיר בלשון ששאבה את אוצר המלים שלה מבארים היספאניים בלוס אנג'לס, את המבנים הדקדוקיים שלה ממועדוני ג'אז שחורים ואת לקסיקון הדימויים שלה מדיינרים בתחנות דלק ("הפנים שלו נראו כמו סטייק"). לשון הרחוב המדומיינת הזאת של צ'אנדלר היתה אחד הרגעים החשובים בהיפתחותה של לשון הספרות האמריקאית לפוליפוניה לשונית אתנית ומעמדית,[הדגשה שלי - אב"ח] וסופרים מאוחרים ידעו להכיר לה טובה על כך (למשל פול אוסטר, המצוטט בגב הספר).

מידע רב על צ'אנדלר תמצאו כמובן בויקיפדיה.

מקורות, לפי סדרת הבאתם בפוסט.

1. ויקיפדיה - הסרט האפל: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%9D_%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%A8
2. דרור משעני - האם כבר מותר לעברית למזוג לעצמה כוס סקווטש: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=520269&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
3. ריימונד צ'אנדלר - ויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%93_%D7%A6%27%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%A8

טַנִיזַקִי, ג',[2004], המפתח, כתר:ישראל

המתרגם של הספר הזה, שפורסם בשנת 1956, הוא דורון ב. כהן, ובאחרית הדבר הוא כותב משפט מפתיע : "היה מי שטען שהסיבה לאי זכייתו של ג'ונאיצ'יארו טניזקי בפרס נובל לספרות, אף שמועמדותו לפרס הוגשה לא פעם, נעוצה בעובדה שספריו קריאים כל כך." [עמ' 173]

שמעתי בימי חיי הרבה תירוצים לכשלונות, זה נשמע אחד המענינים.

מייד אחר כך הוא מציע סדרה של אפשרויות פיענוח הטקסט על מנת להראות את מורכבותו של הטקסט למרות קריאותו הרבה.

אבל לפני שאציע את הקריאה שלי, הרומן בקצרה. [ כמובן שאספיילר - ספויילר בשפת קוראי ספרים היא לגלות את הסוף].

הרומן הוא "חיבור" של שני יומנים שכותבים גבר ואשה. שני יומנים המתיחסים לחצי שנה האחרונה בחיי הגבר. היומנים מתארים את ההתעוררות המינית של הבעל והדרכים בהן הוא מעורר את עצמו - דחיפת זוגתו אל גבר אחר וצעיר ממנה והיומן של האשה שיש בו תגובות שלה למעשי הבעל כמו גם התיחסות שלה לעצמה. הרומן מסתיים במותו של הבעל ובשני "פרקי יומן" המפענחים את אחריות האשה למות בעלה.

מקריאת הפענוח שבדפי יומן איקוקו [האשה] עולה האפשרות שגם היא, למרות בטחונה העצום, מעלה את האפשרות שהיא אולי כלי משחק בידי בתה ,טושיקו, המעונינת בגבר הצעיר קימורה, אותו אגב הביאה למשפחה.

כפי שמציע כהן, אפשר לקרוא את הרומן בדרכים שונות. התימה המרכזית של אשה יפה ואכזרית המתעללת בגבר לטענתו אופיינית לכתיבה של טניזקי, אבל במהלך קריאת הרומן הזה עלתה במוחי האפשרות שזה אולי סיפור ארס-פואטי.

הרומן הזה הוא בעצם הזמנה להצצה. כולם מציצים: הבעל ביומן האשה והאשה ביומן הבעל ויתכן שהבת ביומני הוריה, ואיקוקו אף רומזת שיתכן שטושיקו מציצה במעשי אביה ואמה, בלילות. גם אנחנו, הקוראים מוזמנים להציץ, אם כי די מהר אנחנו, הקוראים הופכים למציצים אירוניים, מודעים היטב להצצה שלנו, אבל גם אנחנו נופלים בפח של "ערמומיות" האשה. [האומנות?]

אחד הקטעים המדהימים ברומן הוא הקטע בו הבעל מתענג על עירומה של אשתו כשהיא מחוסרת הכרה ואף שוכב עמה, כשלא ברור כלל אם היא בהכרה או לא.

עמ' 27: הכל קרה כפי שצפיתי. שבתי והפשטתי את כל לבושה עד שגופה נותר ללא כיסוי כלשהו, והשכבתי אוןתה על גבה. היא היתה שרועה תחת אורן הלבן של מנורת הניאון והמנורה העומדת. ואז התחלתי לבחון את כל פרטי גופה כפי שבוחנים מפה.."

המשך היומנים מתאר איך הוא מצלם אותה בתנוחות שונות, איך הוא מעביר ב"תחכום" את פיתוח התמונות לקימורה , כדי לעורר את תשוקת קימורה אל איקוקו ואת תשוקתו שלו.

התשוקה הזו, המבט שרוצה לחשוף את הגוף כמו "מפה", המיניות המבוססת על המבט יותר מאשר על המגע המיני עצמו, אם כי שני כותבי היומנים מודעים למיניות הגופנית, ובאמצעות עירור בעלה מבחינה גופנית-מינית איקוקו רוצחת את בעלה, עדיין הבעל, פרופסור-אינטלקטואל, מתרשם בעיקר מהמראה. המראה, המבט, הגוף הפיזי, החומר הוא הבסיס לתשוקה שהופכת מטאפיזית.

האמנות היא המכשיר דרכו הכאוס מתעצב ומקבל את היבטיו האסתטיים. [נו, כן בוודאי לא רק האמנות, אבל האמנות עושה זאת בכוונת מכוון]. לדעתי, גם ברומן הזה, הבעל מעצב את תשוקתו ומממש אותה כמעשה אומנות, והתבנית הנרטיבית ומבנה הרומן מרחיבים את "המעשה האמנותי של הבעל", בכך שיש מענה - תגובת הנמען של האמנות, שהיא תגובה של "החיים". דא עקא, שגם יומני האשה הינם מלאכת מחשבת של טשטוש, הסתרה וסיפור כזבים ושקרים, מה שמייצר שאלה עמוקה ביחס לאמנות, לקשר שלה לחיים וקשר החיים אליה.

הבחירה בארוס, בסיפור רצח, במניעים הבסיסיים ביותר של ההתנהגות האנושית מזכירה לי לפחות את הטרגדיות היווניות הגדולות שתחילתן כדברי אריסטו ב"מעשה המביש" בתוך המשפחה. אלא שבסיפור שלנו הטרגדיה היא די קומית ונלעגת.

באשר ל"תלונת המתרגם" על כך שטניזקי לא זכה בפרס נובל בגלל קריאוּת. הסיפור/הנובלה הזו על אף המורכבות הסגנונית שלה והתחכום הנרטיבית שבה, לא נראה לי, אישית לפחות, שיש בה מחומרי הטקסטים ה"גדולים" של פרסי נובל.