שאלות של תרבות

או

מ"בטן" המאפייה אל מקלט אטומי תת-קרקעי. פסיון מודרני בשלושה חלקים

הרהורים בעקבות הרומן החדש של א"ב יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, [2004], ישראל:הספריה החדשה.

שתי תגובות מרכזיות יש באינטרנט ביחס לרומן החדש של א"ב יהושע. ראיון גדול עמו בעיתון "הארץ", אשר גרר בעקבותיו פולמוס קצר, אודות מזרחיות , התנכרות למזרחיות. מהי ישראליות ומה זה בכלל להיות סופר ישראלי.

התגובה האוהדת מאוד היא של אריאנה מלמד, ב- Ynet

בסיסה של הביקורת האוהדת אצל מלמד נמצא, לדעתי, בטענה  שעיקר גדולתו של יהושע, ובוודאי של רומן זה היא ההתבוננות שלו במציאות העכשווית, היכולת של יהושע לגרום לקורא להתבונן אחרת במציאות. בכך היא טוענת, יהושע בניגוד לסופרים מרכזיים אחרים, לא משאיר את המציאות בידי העיתונות, אשר לשונהּ לא מתארת מציאות, כלל.

התגובה השוללת מאוד  פורסמה ב"וואלה!תרבות ובידור".  חתומים עליה: מערכת וואלה, אבל לאמיתו של דבר אלה דברי גבריאל מוקד.

מוקד רואה את כשלון הרומן בכך שיהושע "מכור לאקטואליה" ולכן הוא נגרר למחוזות העתונות, לתפלות העיתונית. מוקד סבור שיהושע אבד את דרכו האומנותית, ואת ראיית המרחב הפואטי המתקיים כיום בעולם בתחום הכתיבה של רומנים. מעניין לראות איך הסיבה הגורמת למלמד להעריך את הספר מובילה את מוקד לטענות מורכבות מאוד על "אובדן הדרך" אצל יהושע.

כמוקד, גם אני רואה ברומן הזה כשלון גדול מאוד. סיבותיי אחרות מאלה שפרסם מוקד.

בדף הפנימי בו מופיע שם הרומן, כתוב מתחת "פַּסיון בשלושה פרקים". המונח הוא נוצרי כמובן, והוא מסמן יסורים וגאולה. ברומן של יהושע בשלושה פרקים. מעין טריפטיכון ענק.

הרומן בנוי משלושה חלקים: חלק ראשון הכתבה בעיתון ובירור זהותה של ההרוגה בפיגוע בשוק "מחנה יהודה". שמו הממונה הפרק השני - הבאת גופת ההרוגה לרוסיה ושמו השליחות ואילו הפרק השלישי הוא המסע לכפר הולדתה של ההרוגה ושמו המסע.

הרומן כתוב דרך תודעת הממונה, באמצעות מספר כל-יודע, עם דילוגים לתודעות אחרות המתבטאות באמצעות שינוי הגופן, ובאמצעות המעבר למספר/מספרים/מספרות בגוף ראשון.

 מעניין לבדוק מיהן התודעות האלה המדברות בגוף ראשון, מדוע המחבר מעדיף להשמיט לכאורה את רסן הסיפור מידו, ולתת אותו בידיהם/ן של מספרים/מספרות בגוף ראשון. [כמובן כל מי שמכיר את הפרוזה של יהושע יודע שזה אחד מסימני ההיכר שלו, המעבר בין תודעות ויכולת כתיבה פוליפונית] .

כך או אחרת, הדמות הראשית ברומן היא הדמות החשובה, כי כפי שציין מוקד לשלילה וכפי שציינה מלמד לחיוב, שאר הדמויות מופיעות דרך תפקידן-כינויין. התהליך השינוי שחל בממונה, מאדם העסוק בעצמו, בצרכיו, בחייו המסובכים - פרק א' - הממונה לאדם הרואה במילוי בקשות האחר עד תומם מהות מרכזית. פרק ג' - המסע

כל מי שמכיר מעט סימבוליקה ספרותית יודע, שמסע סופו שינוי. פרק ג' מתאר את המסע של הממונה, עם בנה של ההרוגה, עיתונאי וצלם, בעלה של הקונסולית במקום ושני נהגים עם ארון הקבורה אל הכפר בו נולדה ובו נמצאת אמהּ. במסע הזה חייבים לחול שינויים בממונה. אולי צריכות להיות הרפתקות [אין!]. שני אירועים גדולים מתרחשים: הראשון, הממונה עומד בהצלחה בפני פיתוי מיני על גבול ההומוסקסואליות, ועוד עם קטין [שלא נדע!] והשני אכילת החמין הטאטרי שהכינה האשה המפגרת מעט, ואשפוזו במרפאה במקלט התת-קרקעי האטומי.

קשה מאוד להתעלם מההאנלוגיה הסמבולית הניגודית בין פרק א' לבין פרק ג'.

בפרק א' , זיהוי ההרוגה באופן וודאי נעשה במאפייה הלוהטת, עם תנורי הענק, היוצרת בועה של "חיים" ביחס לחוץ בו יורד גשם וקר. הממונה מקבל ככר לחם מהמאפייה המעניק לו כוח להמשיך בלילה ההוא בוידוא זהותה של ההרוגה, ובמשרדו הוא שותה חלב מהמקרר של המזכירה [אגב, באנלוגיה מגוחכת להנקה שלה את תינוקה, כמו גם הוא תינוק, עמ' 24]. בפרק ג' המזון שהוא אוכל מידי הטאטרית המקלקל את קיבתו מוביל אותו לאשפוז במרפאה התת קרקעית, שם הוא עובר תהליך ניגודי , באמצעות ריקון קיבתו ללא הרף, ושוב הוא יוצא "חדש" או "אחר".

האם המאפייה והמרפאה הן סמלי רחם? סמלי חיים? סמלי שינוי? בוודאי.

 שני סמלים אלה הם סמלי העומק של הנובלה, ובמובן הזה הם מסמלים יחיד ולא "מציאות" או דמות מכלילה של "כל ישראלי" כטענת מלמד.

בניגוד לטענת מלמד, לא המציאות הישראלית היא המפתח ברומן הזה. גם לא שינוי בראיה האוטומטית שלנו אותה, גם לא הפקעת הנרטיב של המציאות מידי העיתונות. מרכזו של הרומן הוא היחיד. שלוחו של בעל המאפייה [אשר אין לזלזל בטענה שיש כאן גם סוג של אלגוריה סמי-תיאולוגית: בפרק א' כשהממונה הולך לחדר המתים בביה"ח הירושלמי, הוא יפגוש את הממונה על המתים. משהו בסימול הזה מזכיר שמות של מלאכים, וכך בעצם הרומן מקבל אופי מעין מטאפיזי, אם לא מטאפיזי.] אבל כטענתו של מוקד, הכל יורד לטמיון בעודף פרטים, בפטפטת מילולית ארוכה ולא מסתיימת.

אם אכן זהו רומן על גיבור "כל ישראלי", הרי הדמות הזו ועולמה הפנימי המתואר לפרטי פרטים, עתים בהגזמה מייגעת ומשעממת מאוד, לא ממש אופיינית ל"כל ישראלי"  הטיפוסי. אך, אם נבין כמלמד שיש כאן רומן על  ה"מציאות הישראלית", הרומן הופך מניה וביה לרומן אלגורי על החברה הישראלית, על התמודדויותיה עם האינתיפאדה השניה, ויתכן שבקריאת "פסיון" לרומן מרמז יהושע לדרך של פתרון, גם אם הוא נשמע אבסורדי לגמרי.

אני חושב שסמלי העומק של הרומן, המאפייה והמרפאה מסמלים תהליכי שינוי בדמות נרקסיסטית, וההתעקשות של יהושע על מספר כל-יודע, וסדרת מספרים בגוף ראשון, המגיבים אליו, וגם מתארים אותו, פיזית מצמצמים את אפשרות קריאת הרומן כרומן אלגורי, כמו 'המאהב', לרומן העוסק ביחיד, בחייו ובתסכוליו האישיים.

לקרוא?

כן, אבל זו לא חובה. 

למתענינים בפתיחות חדשות של פורומי יצירה חדשים. נפתח פורום בשם מרפקים וברכיות בניהולו של זושא.

בחג הארוך הזה לא התרחשו אירועים ספרותיים בלתי רגילים בפורומים השונים. התפרסמו כרגיל יצירות טובות גרועות, ולצערי אך לא אחת שהיא ממש "אירוע" בתחום הספרות.

עם זאת, כמה קישורים ליצירות ולרשימה אחת  שהצליחו למשוך את תשומת לבי.

ב- Ynet סיפורון אקטואלי, מגוחך ודי מטופש, בשם זבוב שחור על הקיר של הבית הלבן. השם של הסיפור מוצלח הרבה יותר מהנרטיב שבו ומהחזרה המטופשת והמייגעת על דמותם של קונדוליסה והנשיא.

אתר צורה, בשלב הזה סגור.

בפש"ר צדה את עיני רשימה של מנהלת הפורום דניאל רוזובסקי "השירה הנאיבית והסנטימנטית" [כך במקור]. במיוחד מצאה חן בעיניי הפסקה הזו:

"כל זה מביא אותי למקום אחר, אל המבקר, אדם שאינו מחובר אל הרגש אינו יכול לבקר בזכות התחברות אל המומחיות, אל השכל והאינטלקטואליות. בכתבי אפלטון שיח בין איאון לאריסטו הוא מתאר את גדולת הכוח האלוהי, ההשראה, "המוזה", כתיבה ממקום של רגש ולא מומחיות השכל. כאשר היוצר יוצר ממקום אלוהי, והמבקר מתחבר אל היצירה גם הוא מבקרה ממקום אלוהי ולא ממקום של מומחיות. החיבור ייעשה עם יכולת החישה שבאדם. ואין זה מפתיע שכן "דומה מושך דומה"."

כרגיל אצל יוצרים "גדולים מהחיים", תמיד יש להם משהו עם הביקורת. כך הכותבת מבחינה בין שני סוגי מבקרים. אלה "המומחים" המתחברים ליצירה מ"השכל" ואלה המתחברים אל היצירה ממקום "אלוהי". המומחים לא ראויים כנראה לקריאה, כי הרי הם לא ממש מתחברים עם היצירה, המחוברים ל"מקום האלוהי" אלה המבקרים האמיתיים, הראויים להתיחסות. כל הענין של "המקום האלוהי" זו בדיחה אחת מגוחכת ונלעגת. יש בה העצמה מטופשת של דמות היוצר ומיסטיפקציה שלו לצרכים תרבותיי-חברתיים -פוליטיים לא ברורים, ובוודאי המבקר שצריך לעמוד בתנאים האלו.. אבל זהו שכתבתי לעיל אודות היוצרים "הגדולים מהחיים" בסייברספייס. 

בזמש פרסמה מגי את משחקים [זו הגרסה המשופצת]. טקסט חכם מאוד, הנראה "תמהוני" עד אשר מבינים שהמטבעות המצלצלים הם הדברים הנאמרים בשורות הקצרות. סופגניה פרסמה שיר כבד וקשה מאוד על זקנה עלובה בבית אבות בשם רק עוד קצת. השיר של ספוגניה חייב בשיפוץ, אבל גם כנתינתו הוא שיר כתוב "נכון", כלומר, מצליח להיות יצירה הראויה להתבוננות אסתטית.

כמו כן התפרסם אוקפי של חודש אפריל. וכרגיל, פרסום באוקפי הוא חגיגה אמיתית. אחד הדברים החשובים, לדעתי, בעיתון האינטרנטי הזה הוא השילוב של שיר+תמונה. היו כמה שירים  שמצאו חן בעיניי בגיליון האחרון. מחזור שירי יפו של חווה פנחס-הכהן. בהחלט קול שירי חזק, מעוצב ומרתק.

בילוי נעים

אחד הקשיים הרציניים בכתיבת פרוזה, החל מ"זעיר" של אפשטיין וכלה באפוסים ארוכים עד אין קץ, כמו 'מלחמה ושלום' לטולסטוי קשור לפתיחה, התחלה. פתיחה של סיפור  יכולה להיות פסקה אחת, עתים זה ארוך יותר. אנחנו מכירים בצורה גסה שני סוגי פתיחות לסיפורים: אקספוזציה, ו"פתיחה באמצע הדברים" [ IN MEDIAS RES], כלומר מייד בעלילה. מעניין לפעמים לבדוק, לא את האקספוזציה או תחילת העלילה אלא את הפתיחה הממשית של הסיפור, המשפט הראשון, הפסקה הראשונה. שהרי, אחרי שמו של הסיפור הם הפיתוי הגדול לקורא, הם המניע החזק, פעמים אינספור, לאי קריאת הסיפור או מאידך לצלילה מהירה בו. יש כמובן טכניקות רבות ומגוונות לכתיבת המשפט הראשון או הפסקה הראשונה. הנה  כמה פסקות פותחות מכמה סיפורים קצרים:

קארבר, ר,מיסטר קופי מיסטר פיקסיט, 2002, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, עם עובד:תל-אביב, הדפסה שמינית, תרגום:משה רון,  עמ' 19

ראיתי בחיי כמה דברים. פעם הייתי בדרך אל אמי ללון אצלה כמה לילות. אבל כשהגעתי למדרגה העליונה הסתכלתי והיא היתה על הספה, מתנשקת עם גבר. היה קיץ, הדלת היתה פתוחה. הטלוויזיה פעלה. זה אחד הדברים שראיתי בחיי.

קריאה בפסקה הראשונה הזו מעלה שני דברים. הראשון הוא הלשון העובדתית, היבשה נטולת האמוציה, שלכאורה נדרשת מ"מה שראו עיני המספר". קארבר משתמש כאן בליטוטֶס בצורתו ההפוכה. המשפט "ראיתי כמה דברים בחי" מכין את הקורא למשהו חריג, כי זה סוג דיבור, דיווח המצביע על ניסיון ועל ראיית הלא שגרתי. אלא שבפסקה הזו, הלא שגרתי, לכאורה, מוצף בפרטי רקע חזותיים ולא חזותיים, שגרתיים, יומיומיים. והסיום, "זה אחד הדברים שראיתי" מעמיד את הענין בתוך מסגרת של "לא שגרתי", אבל  לא מהסוג המעורר חלחלה, דווקא. אם כי, צריך לזכור שהמספר ראה את  אמו מתנשקת עם גבר. לשון אחר, הניסיון למנות עובדות מבלי להציף אותן במטען רגשי משיג את ההיפך.

צ'כוב, א"פ, הסטודנט, 1990 , סיפורים מן הפרובינציה, ספריה חדשה: תל-אביב, תרגום נילי מירסקי, , עמ' 235

בתחילה היה מזג אוויר יפה, שקט. הקיכלים צרחו, ובסמוך בביצה, היתה איזו בריה הומה בקול נכאים, כנופחת לתוך בקבוק ריק. סיס עבר במעופה, והיריה שכוונה לעברו הצטלצלה באוויר האביבי, רמה וצוהלת. אבל כשירדה חשיכה על היער נשבה לפתע פתאום ממזרח רוח קרה, פולחת עצמות, והס הושלך מסביב. מחטים של קרח נמתחו על פני השלוליות, והיער נעשה עגמומי, שומם, ערירי. ריח של חורף נישא באוויר.

בפסקה הזו המספר מתבונן  בנוף ומאזין לרחשיו, לקולותיו ולצליליו. הנוף האביבי מוחרד בשל פעולה אנושית, המנותקת מהפועל, ועל כן, כל שאני רואים זה את היער ואנו שומעים צלילים. אפשר לראות את המבט האנושי המפענח את הצלילים, אבל הדברים בטבע -ציפורים, עצים רק מתוארים ללא ניסיון לתת להם משמעות אנושית, רגשית או אחרת. במשפט זה "הצטלצלה באוויר האביבי, רמה וצוהלת" - זו היריה שקולה והתנהגותה זהות אולי לקולו של הסיס, אך מאידך הן מכילות הרס ומוות, ויתכן אף מות הסיס.   בתוך המצלוליות הרבה בפתיחה הזו, מתברר שרק היריה היא הרמה והצוהלת, כי בעצם יש עצב רב, ישנם קולות כואבים מאיימים, ישנם דברים סמויים ולא נעימים. יתרה מכך, האביב אינו אביב, "ריח של חורף נישא באוויר". יסודות מנוגדים בפתיחה הזו

בארון, ד, מדנים, 1994,הקול האחר, סיפורת נשים עברית, עורכת לילי רתוק, עמ' 111

מדי קוראי בילדותי בספר המקרא את הדברים: כי-כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', עלתה לפני תמיד דמותה שלה, של אלקה-שרה הסנדלרית, כפי שראיתיה לרוב בימי "בין המצרים" ליד חלונה, ששם ישבה במיטתה אחרי לידתה, כי בזמן קבוע ילדה בכל שנה, בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ותמיד בנות.

דבורה בארון פותחת בהתיחסות לסיפור מקראי, המשמשת כרקע מיתי-מכונן לדמות עליה תספר. היסוד הסנטימנטלי החזק הוא הבולט בפסקה הזו. יתרה מכך, "ותמיד בנות" מקפיץ לקדמת התודעה של הקורא את האומללות של האשה אשר לא מצליחה ללדת בן. לכאורה זה נורא מעקרות, אפילו. ההפעלה הסנטימנטליסטית של הקורא תלויה בנכונות של הקורא ל"קנות" את תמונת האומללות שבארון מפעילה  בעוצמה רבה, במקצועיות רבה אפילו, הייתי אומר, בפסקה הקטנה הזו.

טלנט, א, 1997, טובה, מתוך: האנשים הכחולים סיפורים צפון אמריקאיים, ספריה חדשה:תל אביב, עמ' 153, תרגום-משה רון

מעבר לפינות הבית, אפילו מהבוסתן המרוחק מעט, נדחקו התרנגולות לתוך החצר, נחפזות בלחץ תרנגולות אחרות שמאחוריהן, אחר כך מתמהמהות לנקר אוכל. שתי מטרוניתות תפוחות חזה נתקלו בשחורה קטנה מהן. זו חמקה מתחת לפיסת תייל, וכשפנה הזקן, גילה רק את גבה ברשת דקה של צללי עשבים. היא התחילה להשתולל, ופיו של סנדובל נקמץ לקו נוקשה. הוא לא רצה שתתחבא כל שעות הבוקר, אבל לא יכול לעשות דב שלא יפחיד אותה עוד יותר. הוא גער: "תרנגולות מחורבנות, אין לי זמן בשבילכם. תעזבו את לולה הזו בשקט. לא לרדוף אחריה, אמרתי לך, אחרת -- "

על מנת להבין קצת יותר את הפתיחה הזו, יש לדעת ששם התרנגולת "לולה" הוא כשם אשתו של סנדובל.  המבט בטבע הוא מבט אנושי הרואה בטבע תופעות שיש בהן אנושי רב על "החייתי". כמובן, שזה טבע מבויית, חקלאי ולוליו, ולא טבע פראי כיער אותו מתאר צ'כוב.התרנגולות מושוות לנשים, וסנדובל מתייחס אליהן כאל המסוגלות להבין את איומו. תמונת האיכר ותרנגולותיו, הסְפר אולי, ואולי מבט פנימה אל תוך הפסטורליה, עמוק לתוך הפרטים אחרי שעוברים את המבט הפנורמי המציג לצופה תמונה מטעה של שקט ושלווה.

בורחס, ח"ל,עיון ביצירתו של הרברט קווין, בתוך, בדיונות 1998, ספריה חדשה:תל-אביב, תרגום יורם בורונובסקי[ז"ל], עמ' 65

הרברט קווין מת ברוסקמון; לא הופתעתי לגלות, שהמוסף הספרותי של ה'טיימס' מקדיש לו בקושי חצי טור של הספד צדקני, שאין בו ולו שם-תואר אחד של שבח מבלי שילווה בתואר-פועל שבא לתקנו (או לסייגו קשות). ה'ספקטייטור', בגליונו המקביל, אומנם פחות לאקוני ואולי לבבי יותר, אך הוא משווה את ספרו הראשון של קווין - The God of the Labyrint - לספר של אגאתה כריסטי, ואחרים - לאלה של גרטרוד סטיין: איזכורים שאיש לא יחשוב אותם לבלתי נמנעים, ושלא היו משמחים את המנוח. יתר על כן, הוא לא חשב עצמו מעולם לגאון; גם לא באותם לילות פריפתטיים של שיחה ספרותית, שבהם האיש המנוסה בהילכות הוצאה לאור משחק בהכרח את תפקידו של מר טסט או את זה של הדוקטור סמיואל ג'ונסון... בפכחון מלא הכיר באופיים הנסיוני של ספריו: הראויים אולי להערצה בגין חדשנותם ובגין טוהר לאקוני מסויים, אך לאו דווקא בזכות עוצמות של רגש. "דומה אני לאודות של קאולי", כתב לי מלונגפורד במארס 1939. "אינני שייך לאומנות, אלא רק לתולדות האומנות." לדידו לא היה תחום נחות יותר מן ההיסטוריה.

הפסקה הפותחת הארוכה הזו, המשמשת בסיפור הזה כמעין אקספוזיציה, ואולי מניע לסיפור [ צריך לדעת שבורחאס המציא ספרים, סופרים וכו' בספר זה..], מחקה בהתלהבות את שפת הכתיבה הז'ארגונית של עתונים, כותבי מאמרי ביקורת בעיתונים. לטעמי המשפט הדרמטי ביותר הוא משפט הסיום בדבר ההיסטוריה. מעין ניאו-אריסטוטליזם קיצוני במיוחד.

*****************

האם פסקות אלה מפתות להמשיך לקרוא את הסיפורים? אותי הן פיתו בהחלט. כל אחת בדרכהּ שלה. למשל צ'כוב וטלנט המשתמשים בנוף כדי לעורר, אצלי, מצב של חרדה או פחד מפני הבאות. השבירה של תמונות נוף שבדרך כלל מסמלות שלווה, או יצרנות אנושית המחוברת לטבע. החדירה האלימה של האדם לתוך הטבע והיענות הטבע לאלימות הזו.

אצל קארבר ובארון עומד הניגוד הדרמטי בין שתי טכניקות של כתיבה. כתיבה "שטוחה" המנסה למחוק ביטויים ריגושיים-סנטימנטליים, קראבר, מול כתיבה סנטימנטליסטית מובהקת, בכוונת תחילה, בארון. האם המצב הרגשי אצל בארון וקראבר שונה? שניהם "מגיעים" ממקום מיתי חזק, ושניהם מנסים לכונן תמונת-עולם עמוקה יותר מ"הדברים שראיתי בימי חיי".

בורחאס מפתה בראש ובראשונה את האינטלקט. הוא פונה אל קהל שמכיר את הארמזים, את הדיאלוג האינטרטקסטואלי שהוא מפעיל. התעלמותו מ"אמת" ומ"בדיה" [שזו כתיבה פוסטמודרניסטית מובהקת, וצריך לזכור שבורחאס הוא סופר פוסטמודרניסטי מובהק] מעוררים תמונת עולם לא ברורה, שבה "הכבוד" של האמן, מה שכתבו עליו בעיתון הוא החשוב. זו פתיחה ארס-פואטית, שלדעתי לא מופנה לכל קורא באשר הוא.

כאן יש מקום לשים לב אל "קהל היעד". נראה לי שבורחאס הוא היחיד שקהל היעד שלו איננו "כל קורא". נכון, שגם האחרים לא פונים ל"כל קורא", ברם אף לא אחד מהם מציב קושי בפני הקורא שלו, בניגוד לבורחאס. 

בעיקר שירי נשים.

כרגיל הבחירות שרירותיות. נכנס לפורומים/אתרים, שאני המלצתי עליהם. הפעם במקרה או שלא במקרה בחרתי שירי נשים.  לגבי "בימה חדשה" אני בוחר מרשימת  הפרסום האחרונה.

יעל ישראל  פרסמה טקסט בשם אוסף. הטקסט בנוי מטור פותח "לכל אחד יש אוסף" וארבעה בתים. בשלושת הבתים הראשונים מוצגים אוספים שונים, כמעט טריוויאליים, מתאימים לגיל או לאישיות האוסף, ואילו הבית האחרון, הוא ה- סיום הדרמטי, יען כי לכותבת יש אוסף של מתים ופצועים.

לכאורה, טקסט "חזק". טקסט שקוראים לא מיומנים, או קוראים שמחפשים רק ריגושים יתלהבו ממנו. אבל, קורא מיומן, המכיר את התחבלנות הרטורית לא יכול אלא למלא פיו בתמיהה  למראה הטקסט הזה. כל השגיאות שאפשר לעשות נעשו בטקסט הזה. שם השיר - אוסף [ אׁסֶף? אוֹסֵף? ] ואחר כך שלושת הבתים, שכתובים בלשון מתיילדת משהו, אחותי, נתי, עידו.. ואז "אני", הדוברת, וואוו.

 אלא שסיום זה הוא הסיום הצפוי, הבנאלי. חבל. לדעתי יש בשיר חומרים שיכולים להיכתב אחרת ולהשיג את מטרת הקינה, הסבל או הכאב. [ חוץ מזה, דומני שההתיחסות אל איסוף "קורבנות" איננו חריג בפני עצמו, אגב.]

בבחירה החופשית , פש"ר, הופיע הטקסט של תובנה ושמו זכרון מתוק. רק קריאה של הטקסט הזה ליד הטקסט של יעל ישראל מצביעה על שתי תפיסות לשון-שירה שונות בתכלית. הכתיבה הגרומה, "שוברת השיניים" של ישראל ליד הכתיבה הפיוטית-פואטית אלגנטית-משהו של תובנה. הטקסט של תובנה הוא מעין טענה לאביב המחזיר לדוברת את גופהּ, לא פחות. ועם זאת, למרות שבגלל תכלת קרועה, "גופי חוזר אליי" הדוברת "לא מבקשת הרבה....", את מה ששיך לה, זה היא רוצה. ומה שייך לה באביב? גופה? תשוקותיה? החירות הרוחנית שלה? סתום, לא מפורש ומבולבל בעיקר. עוד דוגמה לטקסט המתיימר להיות שיר. כתוב ברישול רב, לכאורה מייצג איזו "אמת פנימית עמוקה מחקר", ובעצם הוא חיבור אקראי של מלים.

בצורה טקסט של נעמה ברון בשם קריאה. קריאה לאהוב?  קריאה לאל? [כיוון שהנמען לשיר אינו ברור, וכיוון שזה אתר בעל אוריינטציה דתית אפשר גם לראות טקסט זה כתפילה לאל, מדוע לא? בעצם, במיוחד לאור בחירת המלים ממשלב לשוני הגבוה ביותר האפשרי]. כך או אחרת זה טקסט בעל עוצמה פאתטית גבוהה במיוחד "מעבר להרי הבעת / האופלים על לבי". המשלב הלשוני הוא המשלב המיתי של העברית. יש נסיון כן לכתוב טקסט במיטב המלים.

אלא, שהכותבת טרם למדה, כנראה, את עוצמת השקט, או המתח בין קול-היעדר קול/ תנועה-קפיאה/ פונקט-קונטהפונקט ואז מקבלים טקסט צעקני מאוד, למרות שפתו האנכרוניסטית, שאמורה לעורר כבוד, או התיחסות אחרת אליה.

לסיכום -

שלושת הטקסטים האלה שנכתבו על ידי שלוש נשים ופורסמו ביומיים האחרונים מציגים מגוון מעניין של נושאים. אבלות/זכרון ; אביב וגוף; פניה לאהוב,לאל. הלשון בשלוש הטקסטים נעה מהמודרנית, הרזה והגרומה ביותר [שאגב, עבר זמנה  בפואטיקה העברית של שלוש השנים האחרונות] אל העברית החגיגית, המלאה והמיתית ביותר. שלושת המודוסים של הלשון מתאימים לנושאי השיר, אם כי, טענה זו היא טענה בדיעבד, ויתכן שבחירה לשונית אחרת לטקסט של  יעל ישראל היתה משפרת אותו.