מה יש גם לנו מגיע סיפור תככים המתחילים אי שם בכינון העם היהודי ומאבקי בתי המלוכה שהיו והווים ויהיו.
מתוך הבליל המיתי הזה עולה ספרו של חגי דגן,[2005] למלך אין בית,ת"א: חרגול+פלוס
שם הספר כידוע לקוח משירה של גולדברג משירי ארץ אהבתי,
הספר בקצרה מתאר התארגנות של צאצאי בית שאול, במיוחד אלו שנוצרו מזיווגו עם בעלת האוב בעין דור [ לא תאמינו אבל הקורא מוזמן לבקר בתוככי המערה הקדמונית הזו, ולא תאמינו גם, אבל חגי בהחלט מייצר את הקשר בין רחם לבין מערה].
בית שאול מתברר קיים בכל העולם בקבוצות נסתרות בסגנון האנוסים הספרדיים, והנה הגיעה העת למיגור בית דויד.
לחובבי קונספירציות כמוני, יש משהו מדליק בספר, אם כי התפירה של קטעי העלילה השונים קצת גסה, והסיום ידוע עוד מראשיתו. אבל בניגוד לאחת המבקרות החריפות של הספר, בפורום מד"ב של אורט, אמבר, אשר רואה בספר חיקוי חיוור ועלוב של "צופן דה וינצ'י" , בעל עלילה גרועה, עודף פרטים ובכלליות "משעמם" להפליא, אני דווקא רואה באיטיות של הרומן, בניסיון לפתח דמות בעלת מימדים רחבים, גם אם היא סובלת "מהזיות" ו/או התגלויות, וגם אם היא שיא של תהליך גנטי [ברירה גנטית - התנהגות יהודית ארוכת דורות, שגם מאפיין את בנות גשרית מ"חולית", לתפיסה של אמבר את הספר כספר מד"ב], המספר הכל-יודע מעוניין להציג לנו דמות מורכבת ועשירה במיוחד, ולא איזו דמות אמריקאית רבת עוצמה א-לה-דן בראון ו/או כותבי מותחנים לפי מרשם.
ברשת, כרגיל, יש מאמרים רבים על הספר. מתברר שהוא זכה לתגובות רבות ומגוונות. החל ממאמר ארוך של אלי אשד, בו כהרגלו אשד הציג את כל פועלו של חגי דגן. אשד גם מראיין את הסופרים שעליהם הוא כותב [אם הם בחיים] והנה מקטעון מן הראיון:
א.א. :קיבלת השראה גם רב המכר הענק "צופן דה וינצי'"? דגן : יש 'קווי דמיון ל"צופן דה וינצ'י", בכך שהספר שלי מציג זרמים נסתרים מתחת לפני השטח במקרה הזה היהדות , אבל לדעתי זהו ספר היסטורי יותר עמוק מצופן דה וינצ'י השטחי והחלול .
אני נוטה להסכים עם ההערכה העצמית של הסופר אודות הספר שלו. הספר של דגן גם מבטא עומק היסטורי, תרבותי וידע מרשים במיוחד בהיסטוריה של הזרמים השונים ביהדות.
מנחם בן ב- NRG קצר מאוד ומדוייק מאוד:
"סוף סוף רומן ישראלי מבריק באמת, מצחיק באמת, גם אם אין לו כנראה שום סיכוי להגיע לטבלת רבי המכר, גם משום שהוא אינטליגנטי מדי וסבוך מדי, וגם משום שאף אחד לא יטרטר אותו בתשדירי רשת ב'. מדובר ברומן החדש, השלישי במספר, של חגי דגן, מרצה למחשבת ישראל, הזכור היטב לקוראי ספר ההרפתקאות המיני הייחודי שלו, "מתחת לקו העונג", על שלל נשותיו ונערותיו שנשאו שמות עבריים ציוריים כגון: "מעדן חלב", " כרוב ניצנים", " תזזית הקטנה", כולן ישראליות מכאן ומעכשיו.
גם אני נוטה לראות את הספר הזה באותה רוח של בן. כן, אפשר להתיחס לעבר הקדמוני שלנו בצורה משועשעת, לא נפוחת חשיבות עצמית. אפשר לכתוב נרטיב מעניין ואינטיליגנטי שלא מחייב ידע במונחולוגיה של החוג למדעי היהדות מימי שולם,[ מצווה הבאה בעבירה] או שפתו של משה אידל במחקריו המרעישים על המיסטיקה הימי ביניימית, שנוטה לעקור את הרוח הנרטיבית מהמחקרים, ומשאירה קוראים "אדישים" לאחת התקופות המרגשות בחיי הרוח היהודיים.
אריאנה מלמד ב- YNET מציגה עמדה די דומה לגבי האפשרות של רומן זה להפוך ל- רב מכר, בהשוואה ל"צופן דה -וינצ'י" :
באקלים התרבותי הנוכחי שלנו, אין כל סיכוי ש"למלך אין בית" של חגי דגן יהיה רב מכר. ההתפלגות החברתית והפוליטית בקרב קוראי העברית היא כזאת, שחילונים משכילים שמוכנים לשעשוע אינטלקטואלי לא מכירים די הצורך את המקורות על גביהם טווה דגן את הפאבולה הסבוכה והמעניינת שלו. רובם יעדיפו לחרוק שיניים עם תיאוריית קונספירציה בת-אלפיים מתרבות אחרת. להציב את "המטוטלת של פוקו" או את "באודולינו" על המדף, באותו אקלים עצמו, הוא מעשה שאפשר להתנאות בו, לצערי, יותר מאשר בקריאה של "למלך אין בית".
הגישה הרחבה מאוד של מלמד מסבירה את חוסר ההצלחה העתידי של הרומאן, גם מסבירה מדוע אמבר מפורום מד"ב של אורט לא "נהנתה" ממנו, כי העלילה אצלו לא טובה, כי הוא לא יודע לכתוב עלילות.
התגובה האחרונה שאני רוצה להביא כאן היא מעיתון 'הארץ' . מאמר שכתב ראובן מירן. הנקודה החשובה במאמר, לדעתי, נמצאת כאן:
דגן מפתל את העלילה באופן שמעורר לעתים חשש כי "יש בראשו תוהו ובוהו של רעיונות ברורים" (נדמה לי שאמרו את זה פעם על וולטר). אבל בסופו של דבר הכל מתבהר, וכמו בחיים הסוף נשאר פתוח ומעורר למחשבה, שאין לאדם כל אפשרות לחמוק מן ההיסטוריה. וגם מי שחושב שהוא חוקר אותה באופן "אובייקטיבי" עלול למצוא את עצמו מעורב, ומה שנראה בתחילה כמשימה אישית-מקצועית עלול להתחוור בסופו של דבר כשאלה של חיים או מוות לך ולחברה ולמדינה שבהן אתה חי - בדיוק כפי שקרה לקריגר, שגילה שהוא אינו חוקר אלא את עברו שלו, את זהותו האמיתית ואולי את טעם קיומו. לנקודה זו משמעות מרכזית בספר: אתם נאבקים נגד יריב סמוי המאיימים לכאורה על קיומכם - ומגלים שמדובר בעצם בחלק מעצמכם. אז מה הפתרון? חגי דגן משאיר את הסוף פתוח, בתבונה רבה. הוא אינו מלעיט את הקורא בתשובות אלא משאיר לנו את הכבוד והעונג להגיע אליהן בעצמנו.
הנה כי כן. אותו רומאן הנתפס כחיקוי חיוור וכהחמצה של "חומרים טובים" ומשעמם להפליא נקרא על ידי ראובן מירן כרומאן פסיכולוגי-משהו או כחקר העצמי ועברו, וזיהוי הנרטיב האישי עם הנרטיב ה"לאומי" או של הקבוצה.
אישית אני סובר שהרומאן מרתק גם בגלל כמויות החומר והמידע שהוא מכיל בתוכו, גם בגלל תמונת העולם העשירה שהוא מצייר והקונספירציה החבויה בו וגם בגלל הסגירה הצפויה שלו, ועם זאת המענינת מאוד.
מומלץ מאוד.
אמבר, למלך אין בית - ביקורת על ספר - http://forums.ort.org.il/scripts/showsm.asp?which_forum=190&mess=2323415
אלי אשד - למלך אין בית - http://www.notes.co.il/eshed/14809.asp
מנחם בן, NRG - http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/008/797.html
אריאנה מלמד - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3170782,00.html
ראובן מירן - http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=650911&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
