שאלות של תרבות

אבל, חלק מהמצעדים היום. האין בדיחה גדולה מזו.

הקומוניזם שניסה לנפנף את הדת מחיי בני האדם, אופיום להמונים כך קרא לה, לא מפגין ולא עורך מצעדים באחד במאי, שהוא יום שישי.

כמובן שישנן גם צעדות ביום שישי עצמו.

עבורנו, אלה שעובדים בבתי הספר, הכי חשוב הוא שר החינוך.

אינני יכול למנות את מספר השרים שהתחלפו בשנות עבודתי במערכת החינוך, אבל כמות השינויים שכל אחד הביא, התפתחות "שיטות" עבודה ממוקדות הצלחה בכל מחיר התפתחו, והן מעמיקות שרשן בכל מערכת החינוך.

לבני-סער-פירון שלושה שרוממות שורות הציונים האחרונה [ בגרויות, מבדקים בינלאומיים] בגרונם הסבו נזק קשה למערכת החינוך. מערכת החינוך, במיוחד בשלב האחרון שלה, כתות הבגרות אבדה את שפיותה  לגמרי. לחיאני, ראש עיריית בת ים לשעבר, שבקרוב ייכנס לכלא פתח את שנות כהונתו כראש עיריית בת ים במלים - כל אחד, אבל כל אחד יכול לעשות בגרות. האמת הוא צודק, השאלה היא "איך"

אז אחרי שגילו במשרה"ח את הזניית מעמד תלמיד לקוי למידה, וכל תלמיד-ה שכיסי הוריה עמוקים זכתה להתאמות משמעותיות [לא, לא תוספת זמן או התעלמות משגיאות כתיב] כ: הכתבה לבוחן נייטרלי, בחינה בעל פה, מבחן מותאם.

עצוב

עצוב

עצוב

מי יהיה הרגולטור החדש? האם הוא יבין שזה מצחיק שתלמיד שאינו יודע מילה באנגלית זכאי ל- 3 יחידות באנגלית, כי המבחן מאפשר זאת? אז מה אם תעודת בגרות זאת אינה "איכותית" [מתאימה למוסדות על תיכוניים], הבושה עדיין קיימת.

הממשלה מתעכבת בהרכבתה, כצפוי.

הסיפורים על מעורבות הגברת, על החצר הביזנטינית, ההוא מני נפתלי ב"אח הגדול" [צריך להתפרנס, רגע לא?!], ריח של לא נעים, של גסיסת הדמוקרטיה ומה לא.

צווחנים מהצד הימני מתגברים את עזות מצחם, ועושה רושם שהם די מרוצים מהמצב בו ה"שמאל" נחשב ל"אלים ובוטה" - כמו פעם שקיטרו על חרדים שגונבים, כמו הם הפסיקו להיות בני אדם.

בנפאל מתגלים עשרות תינוקות להורים ישראליים שהובאו באמצעות תהליך פונדקאות.

וחוץ מזה - מרקיז הכל בסדר.

ישבנו במוצאי יום זה, כמה חברים. עייפים, מרוקנים קהי רגש אפילו.

נסינו להבין משהו בנוגע לעצמנו, בנוגע לתחושותינו שלא היה בהן שום שמחה, התעלות או חשיבה סמלית-מיתית. כלום.

חשבנו שאולי בגלל שחלקנו ממשפחות שכולות, ואיננו מנצלים את ההטבות לאחים שכולים אולי, אולי זה עדיין סמפטום של אֶבֶל.

אחרים חשבו שאין מספיק זמן לבטא את השמחה, כמו האֶבֶל היא זקוקה לזמן שלה להתעורר ולהתגבר, ויום אחד זו "שמחת עניים".

אחד מאתנו ציין בהתלהבות שזה בגלל הגיל הדפוק שלנו, אנחנו באמצע, בין גברים לבין זקנים, בין תורמים לתלויים.

שניה ציינה שיתכן והכל הפך ל-מובן מאליו, ושאגות ההפחדה של רוה"מ וצוות תעמולניו - איראן איראן הפכו זה מכבר לצעקות "זאב זאב", אז על מה לשמוח, על קיום שגרתי ורגיל?

כמה חברים ואני ביניהם חשבנו שאולי צוק איתן, מערכת בחירות אלימה ויצרית, בחירות רוקנו את משאבי האנרגיה הלבידינלית שלנו.

המסקנה שלנו היתה -

עבר עוד יום.

היתכן וזה הסימן הכי בולט לחיים כמו כו-לם אחרים בעולם המערבי?