ליל העשרים הוא מחזה ראשון בטרילוגיה המנסָה לפענח את צפונות היהודי-ישראלי, כאשר סובול רואה את תבנית הדי.אנ.אי של הישראלי העכשווי בדמות העולה/החלוץ של העליה השלישית.
ליל העשרים הוא עבודה שנעשתה בעקבות תחקיר היסטורי על אותה תקופה, ובהמשך לקובץ קהילתנו שכתבו חברי הקבוצה. המחקר העמוק הצליח לזהות את מוקדי ההשפעה וכינון התודעה הציונית של חברי הקבוצה הזו, אשר נתפסים על ידי סובול כמיקרו-קוסמוס של העליה השלישית, וכנראה גם כמבשרי התודעה הישראלית.
באמצעות הטרילוגיה שלו בודק סובול את שורשי השמאל הציוני הישראלי [אסור לשכוח שהיסטורית חלק מחלוצי עליה שניה ושלישית עזבו את הארץ וחזרו לרוסיה שהיתה אז בתהליך ההתהוות של בריה"מ, החזון הקומוניסטי נראה לפתע בהישג יד, עולם ישן עמד על סף חורבן, לדעתם..] את הסתירות התודעתיות [הגל], המבניות, המוסריות של השמאל הזה.
המחזה מעלה סדרה של בעיות גדולות וקשות אתן חברי הקבוצה מתמודדים בגיבוש שלהם בטרם עליה לקרקע, למנסורין היא ביתניה. אחד הנושאים הבעייתיים והמרכזיים הוא יחסי המינים [4 גברים, 3 נשים]. אחת הנשים, מרים, רואה במין סוג של מימוש עצמי, ואין לה עכבות, היא נקראת בהצגת הדמויות, בפתיח המחזה - שובבה.
נחמה, היא פמיניסטית מהסוג הישן, אותן שויתרו על המיניות שלהן לשם המהפכה הציונית-האישית. אותן שנשיות מבחינתן היתה ביטוי ל"שונה", ל"אחר" ואשר על כן התאמצו להיות דומות לגברים, וניסו להוכיח הלכה למעשה שאין דבר אשר גבר יכול לעשות ואשה לא. נחמה שילמה ומשלמת במחזה מחיר אישי-רגשי יקר ביותר.
בשפרה מאוהבים 3 גברים: משה, נפתלי ועקיבא [במחזה נרמז שלעקיבא ולנפתלי יש אולי קשר אחר, אבל רמז זה נדחה במהלך המחזה בעוצמה רבה]
אין זה סוד כלל, שהמהפיכה היהודית הגדולה של המאה העשרים, הציונות התיימרה גם לשנות את מעמד האישה העברייה החדשה, לתת בידיה [הרי היא סוג של פרולטריון הזקוק לשחרור תודעתי, אך לא רק..]את אמצעי הייצור השווים לאלה של הגבר. ביטול או נסיונות לביטול התא המשפחתי בקיבוצים היה אף הוא סוג של "שחרור האשה מתפקידיה המסורתיים".
המחזה מציג את התמוטטות האידיאולוגיה הזאת בשתי דרכים:
1. מרים הנעזרת במיניות שלה כדי לשמור על "היותה אשה" בתפיסה הנראית אז מיושנת, דכאנית ומפחידה ע"י נחמה המשתחררת
2. ההודעה של מרים ואפרים על היותם זוג - חזרה אל התא המשפחתי שכולם שם ברחו ממנו.
מי שקרא את המחזה זוכר את התיאור המצמרר את הורי שפרה, נדמה לי - איך אביה מתעלל באמה, קורא לה פרה טפשה, איך היא שומעת אותם בלילה עת הם מתארגנים לקראת ליל האהבה שלהם . כך, שלדעתי, עליה שניה ועליה שלישית אולי חלמו על שחרור האשה, והצליחו לרמות נשים משכילות רבות, אבל פני הדברים היו אחרים לגמרי.
למשל, משוררות וסופרות שלא עמדו בדרישות "התרבות" דאז הושתקו, או הורחקו ממרכז העשיה התרבותית באותה תקופה. [ביאליק שהגדיר את תפקיד "המשוררת" ואת אופן שירתה {רחל}, וכל הגברים ששו וקפצו על הגדרות אלה, שאח"כ היו תמצית האידיאולוגיה הזכית במאבקו נגד אלתרמן ובני דורו]. יש היום מחקרים רבים המציגים תופעה זו.
שמעתי הרצאה מענינת של שיבולת זית [שם אמיתי, בחיי!] שהסבירה את תהליך ההתקבלות שעברה אסתר ראב שדרדר אותה להשכחה כמעט מכוונת, שרק משוררי/ות שנות השבעים בת"א הצליחו למנוע.
המיניות, או יחסי המינים הוא פן אחד של סוגיה הרבה יותר משמעותית: היחיד והקבוצה. שני כוחות-אידיאולוגיות באים לידי ביטוי במחזה. אפריים הוא נציג של הפשרה בין היחיד ורצונותיו לבין הקבוצה. הוא מצפה מהיחיד לוותר על מימושו העצמי לצורך המשימה ההיסטורית העומדת בפניו, אך עם זאת היחיד מקבל זכות להכריע הכרעותיו, שלפעמים פוגעות בקבוצה. הזוגיות עם מרים היא הדוגמה הקיצונית לנסיון של אפריים לייצר פשרה בין קטבים. לדעתי, אפריים מייצג את הכוונות הטובות" שהובילו ליצירת השמאל הישראלי השבע, השמן המנותק מהסביבה ועסוק בהקמת "בית קטן בערבה", אחד החלומות בהקיץ של חברי הקבוצה . מולו עומד משה. האינדווידואליסט הקיצוני. איש מריר, עמוס רגשי נחיתות ואשם [אמרנו אוטו וינינגר?], שהצטרף לקבוצה לצורך יצירת החשיפה האישית המוחלטת, הצוותא המושלם, הפתיחות האישית חסרת הגבולות. הקיצוניות שלו מובילה להרס הקבוצה, לעליית האלימות ההדדית החבויה בין חברי הקבוצה. מקריאת המחזה, משה הוא אחת הדמויות הבלתי נסבלות, הוא האידיאולוג הקיצוני המוביל בדרך כלל, כהרבה אידיאולוגים קיצוניים אחרים למות אלפי בני אדם.
נושא אחר שעולה בתחילת המחזה, בטרם המחזה מקבל פנים של קבוצה טיפולית, בה כל אחד מגיע לקדמת הבמה ומציג את בעייתו, ושאר חברי הקבוצה מגיבים [פסיכודרמה נקראת הטכניקה הזו, אבל היא הפכה מקובלת גם בסרטים אמריקאיים רבים על בני דור המתכנסים ודנים בעצמם ובחייהם] הוא המוסר הכפול של חברי הקבוצה. אותו מוסר כפול המשבש את דעתו של השמאל הישראלי אפילו כיום. מחד סוציאליזם, רעיונות מרכסיסטיים של שוויון, אחדות, הפרולטריון ומאידך הציונות היא תנועה לאומית, המבחינה בין בני אדם על פי עקרון לא סוציאליסטי אלא רומנטי. חברי הקבוצה יוצאים לגרש אריסים ערביים מאדמתם, שנקנתה מאפנדי [קפיטליסט]. בתחילת המחזה נקודה זו עולה, חברי הקבוצה מבטאים את חששם מהעימות, אפילו מסתכלים לרגע בשניות המוסרית ומייד עוברים להתעסק בעצמם, בסגנון וינינגר, שהפך אחר כך למוקד מחזה "נפש יהודי" שהוא חלק מהטרילוגיה הזו. אם אפשר לראות איזו ראיית עתיד עמוקה, הרי סובול במחזה בשנות השבעים קורא את מפת האימפוטנציה של השמאל הישראלי, העסוק בעיקר בעצמו, אטום וחתום לסובב אותו מחוץ לעצמו. במובן זה, ליל העשרים הוא דיון ב- DNA הישראלי. לא רק השמאלי אלא הכללי.
לסיכום
ליל העשרים הוא מחזה פוליטי-אקטואלי, שמן הראוי לעיין בו בימים טרופים אלה, על מנת לזהות חלק ממקורות המצב בו אנו חיים היום.
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
