שאלות של תרבות

מוקדש לידידתי המקסימה מאדאם.

מהו ספר בסופו של דבר?

ספר הוא אמצעי טכנולוגי להרחבת הזכרון האנושי. כשהייתי צעיר מאוד הבנתי בשלב מסויים שאינני חייב לזכור בעל פה את כל מה שאני לומד. ישנם ספרים המכילים מליוני עובדות - לא רק אינציקלופדיות - וכל שאני צריך זו מיומנות חיפוש טובה לצורך איתור העובדות הנחוצות לי.

ספר הוא גם כלי ומכשיר להדרכה, העברת מידע, סיכום מחשבות וממצאים.

ספר הוא גם קופסת הפתעות של הדמיון. ספר הוא מפתח להרפתקאות.

האם אני שייך לדור אחרון בעל יחס כמו-רליגיוזי לספר?

כי כשהייתי ילד נאסר עליי לעשות "אוזניים" מדפיו, לכתוב ולו מילה אחת בתוכו, ואם אין ברירה אז בעפרון ו"חלש", והספר נשמר מכל משמר. אפילו בשיעור מלאכה הכנו עטיפה מפוארת לספר, ואני זוכר את העטיפות שיצרנו מתמונות בשבועונים ומגזינים שונים.

היחס שלי לספר הוא יחס לא רציונאלי, נלעג ומגוחך.

עד היום מכאיב לראות ערימות ספרים מושלכות ברחוב. עד היום אפשר לזעזע אותי עם אותה ציטטה אלמותית של היינה שבמקום בו שורפים ספרים.. וגו'

אבל ספר הוא אמצעי טכנולוגי לשמירת ידע, ליצירת ידע, למכירת ידע ולהרפתקאות.

הספר הוא גם סמל מרכזי לחירות האדם מכל משעבדיו.

היודע קרוא וכתוב הוא היכול לקחת ספר ולקרוא בו ולהשתחרר תודעתית לפחות ממשעבדיו. ידע הוא כוח מלמדים אותנו.

נכון ושריר גם, שכיום  לא ממש צריך ספר לצורך כך, אבל היי אל תקחו לרומנטיקן את חלומות העבר שלו.

מעבר לכך, לא כל יודע קרוא וכתוב יכול לקרוא כל ספר הנמצא לפניו, גם אם הוא כתוב בשפת אמו. ויש לשים אל לב, שישנן קבוצות של אנשים אשר אינן מעונינות כלל שכולם יוכלו לקרוא את מחשבותיהן, דיעותיהן ורעיונותיהן. בראש הקבוצות האלה עומדים הפילוסופים. [ הדוגמה הקיצונית היא הרמב"ם וספרו מורה נבוכים, שבהקדמה הוא הבהיר שהספר אינו מיועד לכל אחד]על מנת לקרוא ספרי פילוסופיה לא די בידיעת קרוא וכתוב, צריך ללמוד את השפה, שזו שפה אחרת מהשפה הנהוגה אצל דובריה.

קבוצות אחרות הן גילדות סגורות יותר או פתוחות יותר שספריהן הרבה פעמים אינם מיועדים לציבור הרחב גם אם הם נמכרים בחנויות ספרים.

קבוצה הששה לחלוק רעיונותיה עם הציבור היא הפסיכולוגים. כמויות הספרים המוצאים לאור על ידי חבריה/חברותיה גדולות במיוחד. אל קבוצה זו מסתפחת, מרצון או שלא מרצון, קבוצת הגורו-אים לשינוי, נוסח הנזיר שמכר את הפרארי, או אחרים שגילו את אור הפשטנות ועשיית הכסף. נוסח באדולינה, מי הזיז את הגבינה וכו' וכו'

האדם מחפש משמעות כתב ויקטור פראנקל לאחר שיצא מתופת אושוויץ. לו ידע פראנקל איך המשמעות הפכה להיט בכלכלה העולמית יתכן והיה מחליף את שם ספרו.

פעם נשאלתי איזה סוג של ספרים אני מעדיף לרכוש. אחרי מחשבה ארוכה ביני לביני הגעתי למסקנה שאני מעדיף לרכוש ספרי פילוסופיה, הגות ומחקרים. אני רוכש מעט מאוד בילטריסטיקה.

די מוזר מפיו של אדם שמקצועו ופרנסתו על בילטריסטיקה, אבל היי ספרי שירה אני קונה.

אני אוהב לקרוא פרוזה. אני אוהב ספורים קצרים, אני אוהב רומאנים גדולים, אפיים  המכילים תובנות עומק מהותיות, המצליחים לחשוף את העולם בו אנו חיים במבט פאנוראמי או אפילו  דרך מיקרוסקופ, לו נמשיך במליצה. פרוזה ארוכה, נוסח רומאן שאיננה מסוגלת לומר משהו על העולם בו אנו חיים אינה שווה את הנייר עליה היא נכתבת. לצערי, לאכזבתי ולתסכולי הרב חלק גדול מאוד מהפרוזה המקורית הנכתבת בעברית גרועה, משעממת, אדולצנטית וחסרת יכולת לומר דבר-מה על העולם. העיסוק הנרקסיסטי באני והמחשבה המוזרה של הפרוזאיקונים הצעירים שחייהם או מחשבותיהם או חיי המיטה שלהם מענינים את מישהו לא חדלה לענין אותי מבחינה אנתרופולוגית.

קשה יותר למצוא טקסטים ראויים בתחום הסיפור הקצר, כי כולם "יודעים" לכתוב סיפורים קצרים, וכולם קראו בבית הספר או בעיתון ספורים קצרים. גם אחרוני הפטפטנים המדברים על מקוריות קיצונית, על כך שהם לא מושפעים מושפעים ללא הרף. דווקא בתחום הסיפור הקצר ישנה איזו נטייה להתכנס אל סטרוקטורות  די ברורות ומובחנות ובאופן נדיר אפשר למצוא סיפור קצר ראוי ומקורי, מהפכני או מציג את הדברים במבט אחר.

אני לכשעצמי לא מתיאש. מדי שבוע אני בספריה משאיל כמות קבועה של ספרי קריאה. ההרגלים שלי כבר ידועים: ספר שירה אחד, ספר פרוזה מקורית אחד, ספר פרוזה מתורגם וספר מד"ב או פנטזיה. אני מחפש שמות לא מוכרים בתחום הפרוזה המקורית. אכזבה אחרי אכזבה למרות מילות השיווק הנאצלות בדש האחורי. מדי פעם ישנה הפתעה. כמו אלון חילו, דודי בוסי ואחרים.

אחי שנהרג במלחמת יום כיפור אלי חביב

חשבתי רבות איך להנציח את זכר אחי, אם אם בכלל יש מקום להנציח את זכרו. מאז שנפל  ב- 1973 .

כמשפחה לא השכלנו להעביר את הכאב, ההלם והזעזוע לפסים "מעשיים" ו/או ליצור איזו מורשת סביבו. כן, קראנו לילדינו בשמו, אבל כאן הסתיים הכל.

כשאני מסתכל עכשיו על דף היזכור, שככל שזכרוני לא מטעה אותי אמי ז"ל ואני כתבנו אותו, אני רואה שהעיקר בו הוא הצבא.

אבל אני לא חושב שהצבא הוא הדבר שראוי לזכור באחי, שנעלם לו אט אט בערפילי הזכרון.

איך לזכור את אחי?

איך לא לתת לזמן למחוק אותו מהעולם?

איך לדאוג שילדיי ואחייניי יצליחו וירצו להעביר את זכרו הלאה בשלשלת הדורות?

מה אומרים על בחור בן 21 שרק התחיל בחייו?

האם זכרונות אינטימיים-אישיים מקומם ברשימת זכרון פומבית?

האם תמונתו על הקיר ומתן שמו לצאצאיי היא תמריץ גדול מספיק?

מדוע הוריי ראו במותו קורבן-הכרח?

מדוע הם לא הצליחו לעשות כלום מבחינה פוליטית-חברתית על מנת לקדם מטרות אנטי-מלחמתיות, שגם הוא היה שותף להן?

איך הכובד המדיני-הממלכתי-המיתי-הנרטיבי של המדינה הזו הצליח לדכא את רוחם החופשית של הוריי בכך שלקח את חיי בנם?

הרבה שאלות ואפס תשובות.

אולי הפוסט הזה יהווה סוג של זכרון, רכיב מידע במאגר הזכרונות הגדולים.

תודות למאי-יולי על שאשרה לי להביא את ההודעה שלה מתפוז.

שירי רחל מופיעים בפרוייקט בן יהודה

אינני מחובבי שירתה של רחל. לטעמי היא משוררת "לא ישרה" המציגה מסיכה של "עדינות",  "רגישות", "אומללות" כשחומרי הסבל ידועים כבר בתקופתה, והיא משתמשת בהם לעיצוב נרטיב אישי מועצם וחזק, שאיבד את הקשר החי, האותנטי לרחל והפך בשל כך למסיכה, אמצעי תימטי או צורני, סוג של חומר למניפולציות.

לטעמי-לדעתי היא דמות של משוררת אדולצנטית, שלא הצליחה לפרוץ את "גיל ההתבגרות" ואת כשרונה האדיר בזבזה על שירים רבים חסרי ערך.

כאן נמצאת הסתירה המרכזית.

כשרון אדיר ובזבוז

אומללות אמיתית ואומללות יצוגית

נרטיב אישי ונרטיב מעוצב היטב לקורא/לנמען

לפעמים השיר ספר שירי, במיוחד הבית השני מעורר בי גיחוך עמוק במיוחד. מדוע שהקורא ימצא, יגלה, יזדהה ויבין לנוכח הכתיבה המושלמת העומדת בכללי פרוזודיה "נקיים ומושלמים", כשה"בפנוכו" משדר כלום או למצער עוד חתיכת נרטיב לעוס לעייפה.

עם זאת ולמרות זאת, בפורום ניתוח ופרשנות שירה בתפוז פרסמה מאי יולי את ההודעה הזו:

שיתוף במחשבה- מאת: מאי יוליו   02/05/05 | 18:22

בשבוע הבא יש לי הופעה, שחלק מהנושא שלה (חוץ מלידר ואריות קלאסיות) הוא התמקדות בשיר הישראלי האמנותי (לא שיר poem, שיר song). אני שרה שיר שמרדכי זעירא הלחין למילותיה של רחל - "תקראי נא בשמי".

יפה. עכשיו - הלחן הוא פחות או יותר במבנה א-ב-ג-א (הבית הראשון חוזר שוב בסוף), ושיא השיר מבחינה מלודית הוא במלה "נכדתה" - שם הצליל הכי גבוה וגם יש עליו פרמטה (שהי). כל פעם שאני שרה זה צורם לי - נראה לי לא מתאים להפוך דווקא את המלה "נכדתה" לשיא של השיר. אם כבר, הייתי בונה יותר התרחשות מלודית בטור האחרון של הבית השני (היא תשמיע..), או משהו דרמטי ב"זה חוטי שניתק", או אפילו ב"למרחק" - כי מותר לזה להיות שיא מפני שאח"כ יש חזרה "רגועה" לבית הראשון. מישהו מסכים איתי? מישהו מכיר את השיר או הלחן?

השיר וההודעה במיוחד נגעו בי, ולכן כתבתי תגובה יחסית ארוכה אליהם:

אני כמובן מכיר את השיר מאת: נץ666ו   03/05/05 | 17:06

מעולם לא שמעתי אותו מושר/מולחן, אבל ההסבר שנתת בהחלט מספק איזו תובנה פרשנית מעמיקה של השיר. מעניין מאוד איך שאת רוצה להעביר את מוקד המשמעות אל הבית השני, כיוון שהבית השני הוא ארס-פואטי מחד ויש בו גם יסוד של הורשה חזקה מאוד, הבת תמשיך-תשמיע את השיר היתום, כמעשה יומיומי ובכך תוודא את המשך חייה? זכרונה? מורשתה? של הדוברת.

השיר הזה לדעתי, מבוסס על שני מהלכים מרכזיים: הראשון - עקרות = להציב לי יד / זה חוטי שניתק

השני - "אימוץ"/ירושה, צואת "שכיב מרע" באמצעות הענקת השם והשיר. אם המהלך הראשון, בעל היסוד האוטוביאוגרפי, מבוסס "מיתוס רחל העקרה" [שהמשוררת, ללא שום צל של ספק לדעתי, פיתחה בחייה] מעורר עצב, כאב, הזדהות- הרי המהלך  השני מפתיע במיוחד, לא בגלל ששם הדוברת/המשוררת יינתן ל"בתך הקטנה" אלא בגלל הבית השני - החוט שניתק יחובר רק אם "שירי היתום.../ היא תשמיע-תמשיך". במלים אחרות - הדוברת לא מעונינת בבת כבת שתשא את שמהּ, לא מעונינת בהמשך כמו-גנטי אלא במישהי שתמשיך לשיר את "השיר שלה". - למרות הנאמר בבית הראשון [להלן] התמונה הסנטימנטלית על פני השטח מתהפכת באמצעות הבית השני, כי בניגוד לתובנת "האימוץ" הבנאלית, אולי המקוממת - מתן השם הוא "להציב לי יד, / כה עגום - לעבור לעד". ובניגוד לחרוז יד-לעד המדגיש הדגשה נוספת את הרעיון בבית [כמו לא מספיק ה"מסר" צריך לדחוף אותו בכוח לראש של הקורא/ת] - כל המבנה האמוטיבי והרטורי הזה מתפרק, כי לא יד למשוררת זו הבקשה אלא המשך, שלשלת דורות שתשיר את השיר היתום, שהוא "זה חוטי שניתק...למרחק" [שימו לב שוב, לחריזה המדגישה פעם נוספת את הרעיון המרכזי בבית].

כדי לראות ביתר עוצמה את שני מבני המשמעות אפשר לראות שהשיר מופנה אל נמענת ומדובר בו רק על נשים ושושלת נשית [מטריארכלית?]- אבל השיר הוא בזכר. הזכרות הזו שקופצת בבית השני חורגת באופן קיצוני מ"המגדריות" של השיר השלם, מהחוויה הנשית הבסיסית של אמהות המעוברת מאם לבתה - שירי היתום, נִגּוּן עַרְבִּי שנדם. מגדריות ממשית מול מגדריות דקדוקית . לא נראה לי שרחל התעלמה מכך, נהפוך הוא - שימו לב לחריזה "יתום-יום" [יתמות חלקית, זמנית, יתמות של יום- בניגוד ל: ניגון ערבי, שנדם].

מעניין לבדוק לעומק את הבית השני: שירי היתום - יתום ללא הורים, ללא אם [אב כמובן לא מהותי כאן] זו מטאפורה לא מרשימה במיוחד, קצת "מניפולטיבית" קצת משתמשת ב"מהלך הראשון" האוטוביאוגרפי, המיתי-מתוכנן. אך ההפתעה ממתינה בטור השני "זה ניגון ערבי שנדם - " . שנדם = מת, פסק. השיר הפך ל"ניגון ערבי" - ערבי כדימוי למוות? סוף החיים? סיום? לדעתי בוודאי. כלומר השיר היתום ממוקד כשיר המוות, כניגון המוות ואולי אפילו השיר האחרון  שייכתב, שעליו יש לגונן, ו/או להקפיד להורישו מבת לנכדתה, כי אולי הוא "האמת" אולי הוא הייצוג המהותי של המשוררת?

[בלית ברירה אני נזכר בשירו המופלא של ביאליק "ואם ישאל המלאך" - השיר כביטוי העמוק, המלא והאותנטי ביותר של המשורר כאדם וכאמן. רחל, לדעתי, מפעילה כאן את אותו שיקול פואטי ותימטי, אם כי בדרך אחרת ומפתיעה לא פחות. אני מצטרף אלייך מאי-יולי בכך שההתרחשות הלירית צריכה להיות בבית השני.