שאלות של תרבות

הישראליות נשמטת מבין ידינו, די במהירות אגב.

מותו של בנאי, הגם שמותו של כל אדם צפוי, מסמל באופן די מדכא על כך שאחרוני אנשי הרוח הישראליים-האמיתיים שלא נגועים בעובש היהודי בין אם הוא חדש או ישן, בין אם הוא קליל או כבד, אלה שהעברית היא רק סימן דרך ליצירה לשונית חדשה, עשירה, אלה נעלמים ולא יחזרו יותר.

מסך כבד יורד על ישראל.

בחלק השלישי של הספר "חיי פיי", לאחר שהוא מספר לנציגי חברת הביטוח את הסיפור שגם אנחנו קראנו על טביעת אונית "צמצום" ועל חייו המשותפים עם טיגריס בנגלי בוגר, הם חוזרים אליו, ומביעים את אי אמונתם בסיפור שלו.

או אז הוא אומר להם:

אתם רוצים מילים שמשקפות את המציאות?...

מלים שאינן סותרות את המציאות?

אני יודע מה אתם רוצים. אתם רוצים סיפור שלא יפתיע אתכם. שיאשר את מה שאתם כבר יודעים, שלא יגרום לכם לראות גבוה יותר או רחוק יותר או אחרת. אתם רוצים סיפור שטוח. סיפור דומם. אתם רוצים עובדתיות יבשושית וחסרת להט"

עמ' 302

הסיפור הזה, מארטל י' [2003]חיֵי פיי, כנרת הוצאה לאור:ישראל, תרגום עופר שור

נעוץ במתח הקבוע בין אומנות למציאות או בין אמונה ל"עובדתיות היבשושית".

הדיון הנרטיבי המעמיק על מקומה של הבדיה בתוך המציאות, או על היכולת של הסיפור להרחיב את גבולות המציאות מתחיל כבר בפתיחת הסיפור, עת מארטל משתמש בתחבולה השחוקה המאוד: הוא משמש כפה למספר הסיפור האמיתי פיסין מוליטור פאטל.

הספר מחולק לשלושה חלקים. הראשון הוא אקספוזיציה ארוכה מאוד שמספרת לנו על הדרך בה תשאל המחבר את המספר, על ילדותו של פיי פאטל ועל חייו בקנדה לאחר האסון, ואיך בכלל הגיע המחבר אל פיי פאטל.

באקספוזציה הארוכה הזו מוצג המספר כמאמין באמונה, כאוהב אלוהים על שלוש הצורות שהוא פגש: נצרות, איסלאם והינודואיזם. כלומר, ענין האמונה הוא מהותי ומרכזי אצל פיי פאטל. אולי כמו הבחירה שלו בכינוי פאי, אות יוונית המצביעה על היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטר המעגל. [כבר כאן אפשר לראות את התבנית האלגורית הנמצאת בתשתית של הרומאן] ואולי תפיסה עקרונית לגבי המעגליות הקבועה של "החיים".

האקספוזיציה מציגה דיון מעמיק בחיות, בהרגליהן בתבונה שלהן, כיוון שלאבי פאטל יש גן חיות, וכן מוצגת הסיבה להפלגה - הגירה לקנדה, וכן מדוע הפליגו עם חיות מגן החיות - הסכמים שהאב חתם עם גני חיות בקנדה.

חלק א' של הרומאן מייצר את תשתית האמינות של המספר, החיונית כלכך לצורך קריאת החלק השני של הרומאן וקבלת כל המידע הנמסר בו כאמיתי לגמרי, ללא פקפוק והיסוס.

חלקו השני והארוך של הסיפור הוא תיאור שבעת החודשים הארוכים בהם שרדו פאי והטיגריס. יש בסיפור הזה ביטויים לאומץ לב בלתי רגיל, למלחמה על הזכות לחיים. אין ברצוני לדבר הרבה על החלק הזה, כי לדעתי דיון ארוך בו וסיפורו במלים שלי יפגע בו וביופיו הבלתי רגיל. עם זאת, הספינה טובעת, המספר נזרק לסירת הצלה, אחריו מגיעה זברה, צבוע והוא מציל טיגריס שמכונה ריצ'רד פרקר מטביעה ולבסוף מגיעה גם אוראנג-אוטנג.

חלקו הראשון של החלק השני הוא תיאור "הטבח" שמבצע הצבוע בזברה ובאוראנג-אוטנג, אח"כ הריגת הצבוע על ידי הטיגריס והמשך הסיפור הוא השתלטות פאי על הסירה . סיפור המאיר באור חד  את כל מושגי החיים והמוות, מוסר, אידיאולוגיות [צמחונות הננטשת על ידי פאי] שונות, וכן מטיל ספק בכל מושג התבונה האנושי שלכאורה מפריד בין אדם לבין חיה.

החלק השלישי של הסיפור, בו צמד החוקרים היפנים מטילים ספק נוקב באמיתות הסיפור של פאי, הקטע שציטטתי בתחילת הפוסט זו הנקודה בה, לדעתי, הסופר, מתערב בטקסט שלו על מנת להעלות סוגיה פילוסופית ופוסטמודרניסטית בסיסית. התקפות של המבט ושל המילים. בא ממש לצחוק כשפאי שואל אם רוצים מלים שמשקפות מציאות. בראשית האלף השלישי, אף אחד כבר לא מאמין במלים כמשקפות משהו חוץ מאשר את מי שאומר אותן. ההערה הסרקסטית הזו של פאי, היא בדיוק הטענה הפוסטמודרניסטית לגבי תקפות כל תיאור של מציאות, באשר הוא .

או אז מגיע סיפור אחר לגמרי. בסירה היו: אמו של פאי, פאי, מלח טיוואני יפה תואר ששבר את הרגל וטבח - מלח גס רוח ובריון אך בעל יכולות שרידה גבוהות. סיפור מזעזע ואכזרי במיוחד. סיפור שנוגע בפחדים קמאיים ובסיסיים של כל אדם. קניבליזם, רצח ושרידה אכזרית תוך ויתור על כל עיקרון "אנושי-מוסרי" כמעט. אם כי, מתוך הכאוס הזה של השרידה עולה מוסריות מפתיעה, כאשר פאי נדרש על ידי הטבח [שוב האירוניה הסימבולית בסיפור הזה] להרוג אותו.

בסיום הסיפור הזה, שני היפנים מבצעים עבור הקורא כמובן, עוד קריצה של מארטל [במקום שתשברו לעצמכם את הראש מי הוא מי - מי האדם שהלבשתי בלבוש חיה - אעשה זאת אני עבורכם] את הפיענוח האלגורי הפשטני של הסיפור הארוך והמסוגנן שבחלק ב'. או אז עולה במלוא חריפותה השאלה של דמיון-מציאות ; אומנות-מציאות ; מלים - מציאות.

עולה גם השאלה במה עדיף להאמין? בסיפור היבש והקצר או בסיפור הארוך והמרגש?

על פי פרק הסיום, גם היפני ה"הגיוני" בוחר בסוף את ההסבר ה"לא הגיוני" והלא אמיתי.

אני מאוד ממליץ על הספר.

לסיום - תודה קטנה לגב' מרים רינגל על שהפנתה אותי לספר זה.