שאלות של תרבות

עד הערב לא צפיתי בזוועתון הזה. יש בי התנגדות בסיסית לאנשים שמטיפים לי מוסר ממרומי הצדקנות המבחילה שלהם, ובעיקר מנסים לעורר בי רגשי אשמה ו/או לחנך אותי ו/או להאשים אותי באלימות ברחוב הישראלי.

כך צלחתי בקושי את סיפור הילדה הקטנה המושארת לבד בגן הציבורי, אבל איכשהו התנחמתי בעובדה שלא אני ולא זוגתי השארנו את ילדינו בגן הציבורי לבד, אף פעם עד שהגיעו לגיל בו גברין זרים התקשו ל"פתות" אותם.

אבל הקטע שבא אח"כ, קבוצת הנערים והנערה שמנסים לכפות על הנערה לשתות, ושתי גברות לא צעירות מביטות ולא עושות דבר - איפה חי האדיוט הזה הכט?

כנראה הצדקנות המובילה אותו וההתחסדות הבוטה או היעדר חומר צילומי אחר, הוא מטיף מוסר לשתי נציגות של מגזר האוכלוסיה החלש ביותר? מה הוא לא יודע שנערים שיכורים מכים זקנים? מה הוא לא קורא עיתונים?

התעצבנתי.

זו כותרת ידיעה בידיעות אחרונות, עמ' 11, היום.

בתוך הידיעה כתוב ששר המשפטים מבקש משר החינוך להכין מערכי שיעור בו יוסבר לילדים שמתחת לגיל 14 קיום יחסי מין הוא , שימו לב היטב - עבירה פלילית.

הפנייה נעשתה לאור התגברות העבריינות המינית בין בני נוער, צעירים במיוחד, ולדעת השר נאמן, הסברה מקיפה בעניין תוריד את כמות מעשי האלימות על רקע מיני.

ואני חושב, שאם אלה התובנות של שר המשפטים, אז מצבנו באמת גרוע מאוד!

הבעיה איננה קיום יחסי מין בין קטינים, הבעיה היא אלימות, הטרדה מינית ואונס.

ברור שלגורמים שמרניים יש בעייה עם קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין או מסגרת מחייבת אחרת, הרבה  רואים בילדים [בני 13] מקיימים יחסי מין משהו מפחיד [ בגרות מינית פעמים רבות מלווה בהתרסה, מרד ותפיסת עצמי שלא מתאימה לחברה ריכוזית, בה להיות מבוגר או בוגר יש משמעות כלכלית, חברתית ומינית], וודאי אין לשכוח הריונות של ילדות [בארה"ב זו מכה ], אבל להפוך יחסי מין לעברה פלילית, להסביר לילדים באמנצעות המורים או הסנגוריה הציבורית או הפרקליטות למה הם פושעים כשהם מקיימים יחסי מין?

אני מאוד מקווה שרק העיתון הבלבל לו.

זה כמה שבועות שאני חווה רגעי הנאה רבים בנסיעתי מצפון תל אביב לבת ים, הנמצאת בשיפולי הכרך תל אביב.

במוסף 'גלריה' של העיתון, המוסף שמתעניין בתרבות הכללית, בהיבטים הנמוכים והגבוהים שלה כאחד, מופיע "העמוד האחורי" ובו בין שאר הדברים גם שיר קצר, יחסית בהיר.

משוררים רבים ששמעם לא זכה להגיע למרכזי הרפובליקה [עיתון, מחקר, אינטרנט] הספרותית זוכים ששיר קצרצר שלהם יודפס.

הנה בחמישי האחרון, 13 במאי 2010 פורסם שירה של אורית גידלי - אָרַזְתְּ לְבַד

אני מקווה שאינני חוטא ב"זכויות יוצרים", אבל השיר הזה, הצנום, הרגוע מכיל בתוכו שפע רב, שגם עורר בכיתה ז' דיונים רבים על מושגי חברות, עצמאות, חדר משלי, מה יש לשאול, איך שואלים וכו'

ארזת לבד - אורית גידלי

מכל השאלות

לשאול: ארזת לבד?

כן, לבד.

היה קשה אמרתי

אבל יותר קשה לפחד שזה

לא יבוא כבר אף פעם.

אינני יפה, אתה מבין,

והלב הוא בגודל אגרוף.

הלוואי וזה יימשך עוד ועוד.

מתוך עשרים נערות לקנא/ספרית הפועלים

כל אותם המעורבים במערכת החינוך היו תלמידים.

אמונתי התמימה היא, שכל מי שעוסק בחינוך באופן מקצועי, עוסק מתוך אידיאולוגיה חיובית, הרואה בכל אדם תלמיד, ובהוראה כלי חברתי-פוליטי-כלכלי למימוש האנושיות של היחיד.

כל חברה אנושית, אך לא רק חברות אנושיות, על מנת להמשיך לשרוד, על מנת להתפתח, על מנת לממש אידיאלים וחזונות, אנושיים כאלוהיים [אם מאמינים באלוהים] מחוייבת להנחיל לצאצאיה את כללי המשחק, חוקים חברתיים, ערכים משותפים, אמונות ודעות, לשון משותפת, מיומנויות תקשורת פנים-חברתיים ואוניברסליים.

איך החברה רואה את הצאצא, ואיך היא רואה את המבוגר שצומח ממנה בא לידי ביטוי בדמות המורה, הגורו, המתווך התרבותי.

חברת ההמונים הדמוקרטית או הטוטאליטרית, הליבראלית או הדכאנית ביותר מחוייבת לארגן את מערך התיווך התרבותי, הכלכלי, הפוליטי והאחר שלה, כך יש שר חינוך, נוצרות וועדות "מקצוע" וכן, כך קובעת החברה באמצעות נציגיה [אם היא דמוקרטית] או האליטה השלטת [אם היא דיטטורית או טוטאליטרית]  את מבנה בית הספר, מבנה הכיתה, הכשרת המורים ודרישות הבסיס ביחסי מורה-תלמיד.

כל מערכת חינוכית, ולא חשוב אם היא אנרכיסטית או מובנית לגמרי [פתוחה-סגורה, חופשיה - מדכאת], מתמודדת עם  המשולש הכוחות הזה: מורה-תלמיד-הורה. משולש זה יכול גם להיות: שר החינוך - מורים - כנסת, ואלה שירצו ירחיבו ויהפכו את משלוש הכוחות למורכב הרבה יותר - ארגון מקצועי - תלמיד - ראשות עירונית - משרד חינוך - בעלות פרטית - הורים.

החברה הישראלית היא חברה המתפתחת תוך ניסוי וטעיה ותעיה. התנועתיות של שינויי מערכי הכוח במשולש הבסיסי או מערכת הכוח המורכבת יותר מפליאה, כיוון שמערכת חינוך ברוב המקרים צפויה להיות "שמרנית" ואולי גם לקבע מדרגי כוח, איכות,חשיבות, מרכז ושוליים, והמערכת הישראלית, משום מה, אינה מצליחה אפילו ליצר "מסורת" כלשהי או בשפה בוטה יותר "גבולות" מובהקים, וכתוצאה מכך, אפשר בהסתייגות רבה לומר, הבוגר של מערכת החינוך הישראלית הוא בוגר שאין לו מדרג משמעותי ויציב של ערכים, ולכן, אולי, החברה שלנו תזזיתית כמו שהיא.

כך גם  סוגיית "זכויות התלמיד".

♣האם זכויות קיימות ללא חובות?

♣האם גישות פיידוצנטריות [הילד המרכז] קיצוניות לא רואות את הגבולות שבתוכן הילד צריך לחיות, או ללמוד לחיות?

♣האם גישות פיידוצנטריות קיצוניות מטפחות דה-קונסטרוקציה [פירוק] של מערכי הכוח הממוסדים של החברה?

♣מה תפקיד המורה בסימולציה החברתית הגדולה שבאה לידי ביטוי בביה"ס?

♣האם הורים בעלי עבר במערכת החינוך הישראלית משתמשים בגישות פוסטמודרניסטיות לצורך תיקון "פסיכולוגי" של עצמם על גב ילדיהם?

♣היכן באה לידי ביטוי סוגיית המומחיות של "המורה"?

♣מהם זכויות המורה וחובותיו?

♣מה הן זכויות ההורה וחובותיו?

♣כיצד התפתחה מערכת החינוך הישראלית לידי כך, שהשיח הופך לשיח משפטי?

♣מדוע המורה הישראלי הדרדר לשפל המדרגה מבחינת מעמדו בחברה הישראלית? זה רק שכר?

מיקוד בעיית הסמכותנות בחברה הישראלית במערכת החינוך, ביחסי מורה-תלמיד, העברתה לידיים משפטיות, לנציבי קבילות מבלי לזהות את חובות התלמיד ואת חובות המורה, את זכויות התלמיד וזכויות המורה, היא סימולציה של בעיית הסמכות בחברה הישראלית, ולטעמי בחברה המערבית כולה.