שאלות של תרבות

נעמי שמר הלכה לעולמה. כן נפטרה. מתה. הסתלקה מהעולם. הסתלקה מכאן. היא תיקבר בדגניה, בטח קברה ישקיף לכנרת. נדבך חשוב מאוד במיתוס שנבנה סביב משוררת-פזמונאית-מלחינה זו, שעיצבה את דמותה הראשונה כדמות רחל המשוררת .ראו את התמונה בצעירותה, המופיעה כאן והשוו לתמונת רחל המופצת צמודה לספר השירים שלהּ.

אינני מצטער על מותה של נעמי שמר יותר מאשר אני מצטער על מות כל אדם מזקנה או ממחלה קשה [הכוונה ברוב המקרים היא לסרטן]. אי אפשר להתעלם מתרומתה או מהרסנותה של נעמי שמר.

שמר גילמה בחייה, לדעתי, את הטוב ואת הרע של החברה הישראלית. היא ביטאה בשיריה את ה"עדינות" והרוך שלא היו בחברה הזו: "מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה" אבל במקביל ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים נתפסה לטירוף הישראלי הכוחני של שליטה על השטחים.

שמר היא דוגמה מובהקת לאדם שהחליט לשלב את חייו האישיים עם איזה דימוי ציבורי, שהשתמש בדימוי הציבורי לצרכים פוליטיים [זכותה] וביטא בצורה השלמה ביותר את השינויים שהחברה בה הוא חי עברה.

שמר הלכה לעולמה. מותה מסמל את היעלמותו של "דור הבנים", שנציגיו הבולטים כיום הם פרס ושרון, שניהם אנשי מפא"י לשעבר כשמר, ושניהם מייצגים את השינויים המדהימים שהחברה הישראלית עברה.

הנה סדרת קישורים:

•  תקציר ביוגרפי של מט"ח


• תקציר ביוגרפי - ידיעות אחרונות


• ערב לכבודה של תיכון למדעים ולאומנויות


• רשימת שירים של מומה


• מערך שיעור סביב נעמי שמר


• תמונות

.

אני קורא הרבה שירים. יש בשירה יסוד חזק של חידתיות, והחידות האלה, של השירה הן האהובות עליי במיוחד.

בפוסטים האלה לא אתיחס לשירה הנכתבת ברשת על ידי משתתפים שונים. בין היתר, כיוון שקצת התיאשתי לאחר כמה שנים טובות של קריאת שירה ברשת, מהיכולת של הרשת ליַצֵּר שירה טובה, וגיליתי שמרבית מפרסמי השירה רואים ברשת את דף העבודה שלהם, ולא את הדף המוגמר, הסופי.

ככלל גיליתי, שהרשת מספקת מקום לעשרות גרפומנים בעלי אגו ענק אשר לא מסוגלים לקבל ביקורת כמעט, על הטקסטים המזוויעים שלהם, ונוטים להתווכח עם מבקרים כדי להמעיט את דמות המבקרים לצורך "העלאת" איכות הזבל שהם מפרסמים.

פורומי היצירה השונים ברשת מקיימים בדרך כלל שתי גישות: הראשונה היא הביבליותראפית: כתיבת שירה ופרסומהּ וקבלת תגובות כסוג של תראפיה. זו החירות הבלתי נסבלת לפרסם כמעט כל דבר ולקרוא לו אומנות. לבלבל את הקורא הלא מיומן בטענות סרק על "מה זה שיר" [א-לה- דוד אבידן], ולהתכסח בכוחנות בלתי נסבלת עם הקורא המיומן. כך או אחרת, לא הטקסט האומנותי הוא העיקר, אלא התראפיה, השחרור. הגישה השניה היא הגישה המעדיפה את "העורך". לא כל אחד יכול להצטרף לפורום היצירה. הוא/היא חייבת להציג עבודות, יש חובה להיענות לכללים מובהקים של הפורום, ואין התימרות ל"דמוקרטיה" או ל"פלורליזם" או ל"תראפיה".

הגישות התראפויטיות בקריאת אומנות וביצירתה הן של שנות השמונים, ואולי קצת לפני. מקורן בארה"ב, עם התפתחות המושג "יצירתיות", ועם איזו תפיסה אידיאולוגית של מהות האדם כ"אדם היוצר". איכות היצירה? רגע זה חשוב?

האינטרנט שחרר בבת אחת מעצורים, הסתייגויות, ביקורת עצמית. "היות אנונימי" העניק, מעניק ויעניק לכל הגרפומנים באשר הם כיכר עיר נוחה לשחרר את הררי המלים והזבל.

 לעתים נדירות מאוד יימצא משורר/סופר מוכר, שעבר כבר את שלבי העריכה התרבותית והמקצועית בעולם הניירי [חוצאינטרנטי] מפרסם טקסטים שלו, בשמו האמיתי ברשת.

השאלתם את עצמכם מדוע?

במאבק בין הנייר לבין הרשת,  כללי המשחק התרבותיים החוצאינטרנטיים ביחס לאומנות  הם הקובעים והמשמעותיים.

ומדוע לא בעצם?

איך יְבַדֵּל עצמו אדם מאחרים?

איך יצור לעצמו את אותה "הילת אמן", כאשר בכל מקום בו הוא מפרסם טקסט מתפרסמים עוד עשרות טקסטים ירודים המעכבים ומונעים את היכולת לזהות הזהב בתוך הזיבורית?

איך בדיוק יזכה אותו אמן לתגובות איכותיות בסביבה בה התגובות הן תשפוכת מילולית רומנטית או תגובות אלימות שנובעות מקנאה ומצרות עין. המיעוט בתגובות מקצועיות לטקסטים מעודד פרסום זבל. כל אחד יכול לקרוא לעצמו משורר, צייר, צלם - מדוע לא בעצם?

האינטרנט יוצר דה-קונסטרוקציה מובהקת של המעשה האומנותי, החפץ האומנותי והתגובה המושכלת להם. דה-קונסטרוקציה זו נשענת על ההנחה הרווחת שהאינטרנט הוא "ווקס פופולי" [קול ההמון], ולכן בורות, טפשות וסתם רצון לפטפט הם האותנטיות שבקשר בין אומנות לבין צרכניה.

כך קורה, שתהליכי העיצוב של אומנות-עילית נערכים מחוץ לאינטרנט. מכירות אומנות נערכות בתוך האינטרנט. כך קורה, שהאינטרנט לא מצליח לייצר אומנות מופת אבל הוא מצליח למכור אותה.

נדמה לי שזה המצב עכשיו ברשת.

עמיחי, [1977], הזמן, שוקן

שיר 77

אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁנָתַתָּ בִּי

הִיא עָשָׁן

מִשְּׂרֵפַת תָּמִיד שֶׁל זִכְרוֹנוֹת אַהֲבָה.

אָנוּ נוֹלָדִים וּמִיָּד מַתְחִילִים לִשְׂרֹף,

וְכַךְ עַד שֶׁהֶעָשָׁן כְּעָשָׁן יִכְלֶה.

======================

וכך, אפשר לכתוב על שיר קצר ויפהפה זה: הבל הבלים הכל הבל. שהרי הנשמה היא עשן, כי הכל נשרף תמיד, כי הלידה היא תחילת תהליך השרפה. המשורר מפרק את הקשר בין "נשמה" ו"אהבה", קשר תיאולוגי ידוע בעיקר מהנצרות, אך לא רק, בכך שהוא ממקם אותה בהקשרים אנושיים מאוד. בוודאי שאי אפשר להתעלם מההקשרים ההיסטוריים של המילה עשן בתרבות הישראלית, וכן יסוד התפילה בשיר הקצר הזה, הפניה הישירה אל האל, ההתמודדות עם ההנחה היהודית שה"נשמה" היא היסוד האלוהי בכל אדם, והנה מתברר שכנראה אלוהים עצמו הוא עשן, וכל יסוד "האהבה" הנוצרי, ולא רק באל עולה באש.

ובוודאי ברקעו של שיר זה נמצא סיפור משה והסנה, תורת הקורבנות היהודית, חנה ושבעת בניה, השרפות של ימי הביניים והאינקוויזיציה, השואה[כבר אמרתי], וזה אם אני עסוק בשיר כשיר יהודי, ומתעלם מההיבט האוניברסלי שבו של יחסי אל אדם או אדם אל, ומרחיב את "זכרונות אהבה" כמאפיין את האל ולא רק את האדם.

הרהורים על הרומן של אלון חילו (2004) , מות הנזיר,חרגול+פלוס, ת"א

הרומן של אלון חילו מתאר את קורות חייו של אצלאן פרחי בן למשפחת סוחרים אמידה מדמשק, כפי שאצלאן הוא יהודה פרחי, מכתיב אותם בימיו האחרונים לנער מתלמד [מאהב?] שלו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים מרכזיים: תומאסו, מוחמד ומוסא.

תומאסו

זו האקספוזיציה של הרומאן. היא מציגה את הרקע החברתי, הכלכלי, התרבותי של הדמות הראשית, אצלאן פרחי. במקביל יש הצג לנפשו הייחודית של אצלאן, למורכבות הזהות המינית שלו ולתהליך ההודאה בפני עצמו על מיניותו.

סיום חלק זה אלים במיוחד, הן מבחינת מזג האוויר, וכן מבחינת פעילותו של אצלאן, החלוש שמצליח לבתר את גוף הנזיר.

מחמוד

חלקו השני של הרומן, ובו נמצא עיקרו של הרומן, הן מבחינה עליליתית והן מבחינה תמטית. אצלאן מתאהב בגבר "באמת", או כמו שהוא מתאר זאת, מחמוד אלתאלי הוא הגבר היחיד שנגע בנשמתו. התאהבות זו, על אף המורכבות של דמות הנאהב - מחמוד/אום ג'יהאן - הינה המניע העיקרי לעלילת הדם שטווה ויצר אצלאן פרחי על קהילתו ועל בני משפחתו. זה החלק בו הקורא אמור להבין לעומק את המניעים הנפשיים העמוקים לפעילותו המוזרה של אצלאן פרחי.

מוסא

התפתחות עלילת הדם, המשפט, המגפה בדמשק, השחרור הפלאי, לכאורה, של בני משפחת פרחי, המלחמה בין מוחמד עלי לשולטן התורכי, ניקוי דמשק, הטבילה של אצלאן בנהר והתנצרותו.

---------------------

מבנה זה של הרומן מחלק אותו כדלהלן:

חלק א - חוץ/פנים - הקהילה היהודית, השכונה [חארת אליהוד], רקע סוציו-אקונומי, המשפחה המצומצמת/הנרחבת. יחסי אצלאן עם אביו/אמו. החדר. הייחוד שלו , המשמעות של ייחודו, ראשית ההכרה הקווירית

חלק ב- פנים - הניתוח הפסיכולוגיסטי של אצלאן

חלק ג - חוץ / פנים -תוצאות מעשי אצלאן בקהילה, תוצאות נפשיות, המרת הדת ובקשת המחילה האולטימטיבית.

כאן עולה השאלה העקרית, לדעתי, האם זה רומן היסטורי או עוד רומן על חריג "קווירי" ודרכו בתוך קהילתו/בעולם? בסוף הספר כותב אלון חילו על המקורות ההיסטוריים השונים לעלילת דמשק ששירתו אותו בתהליך כתיבת הרומאן.

אבל, קריאת הרומאן מעלה את השאלה - הם זה רומאן היסטורי, או עלילת דמשק משחקת כאן משחק אחר לגמרי. עלילת דמשק, כמו כל עלילות הדם בעולם הנוצרי קשורה למיתוס הערפד של היהודי, השוחט נוצרי לצורך טכסים מטכסים שונים, ובעיקר ובמיוחד לחג הפסח. ברומאן שלפנינו, אצלאן, ההומוסקסואל, המתחתן בניגוד לרצונו, שאינו מסוגל לקיים תפקידו כגבר ולשכב ו/או לעבר את אשתו משתמש במיתוס הנוצרי - שתיית דם בליל הסדר -הנמסר לו על ידי הנזיר אלכסיס כדי להתוודות על רצח הנזיר על ידי בני משפחתו.

אצלאן שונא את אביו מאוד. הוא בז לבני משפחתו, שונא את אשתו ולאחר השפלתו על ידי בני משפחתו הוא נוקם בהם את הנקמה הקיצונית ביותר האפשרית. יש אם כך קשר אנלוגי בין עלילת דמשק ההיסטורית לבין נקמתו של אצלאן פרחי בבני משפחתו. הקוויריות של אצלאן מקבלת מימדים מיתיים כמעט, הוא הופך, בעל כורחו למממש אחד מהסמלים/הדעות הקדומות ביחס להומוסקסואלים.

המרכיב הקווירי הוא הדומיננטי ברומן, ואילו שאר היסודות מהם מורכב הרומן בטלים בששים, מה גם שעלילת דמשק מקבלת ברומן נפח נוסף עם המגיפה בדמשק שנעלמת עת השליט של דמשק מודח, והעיר נשטפת על ידי הנהר על מנת לנקות אותה. יתרה מכך, ניקוי העיר מהמחלה הוא אף ניקוי הקהילה היהודית מאצלאן פרחי, הבוגד הגדול, ההומוסקסואל, המתנצר. ניקוי העיר במים  מקביל לטבילתו של אצלאן בנהר והמרתו לנצרות.

כך, כל המיתוסים המפחידים על המיניות הקווירית הופכים ברומאן הזה ל"אמת".

זה איננו רומן החותר תחת הדעות הקדומות אודות הקוויריות, ולא חשוב כמה אצלאן יקשקש בסוף הרומאן לנערו, אותו בחור המשמש כמשרת, וכנראה גם כמאהב, אך ובעיקר לכותב ספר הזכרונות של אצלאן, שהאהבה האמיתית היא גם אהבת גברים, ובמקום אחר הוא אומר לנער שבגלל תשוקת הגברים הוא שומר אותו בתוך החומות.

הספר מעניין. העריכה שלו, לדעתי, לא הצליחה לאזן את המתח הבסיסי בין ספרות אפית, ספרות וידויית, ספרות קווירית ורומן היסטורי.

הבחירה בדגם של סופר "מתרגם" כתב יד שנמצא יצר פיקציה נוספת, ספרותית מאוד, שמעודדת אי אמון באמת הארכאולוגית [עפ"י המינוח של אחה"ע] של הרומן. [אולי בגלל זה נזקק הספר לאחרית דבר, בה אלון חימו מספר על המקורות ההיסטוריים האוביקטיביים], והיא הבחירה בלשון עברית מורכבת מאוד, אך אנכרוניסטית במובנים רבים. התרגום לכאורה יוצר הקבלה "אותנטית" לערבית שבה הוא נכתב, אך לדעתי, מלאכת התרגום של טקסט כל כך חשוב מבחינה היסטורית, לפי הפיקציה שיצר הסופר, מחייבת עברית יותר עכשווית ומודרנית.