שאלות של תרבות

סטיבן קינג הוא מסוג הסופרים המייצגים נאמנה  את האימפריאליזם התרבותי האמריקאי, את התפיסה האינדווידואליסטית הקיצונית [ משהו בסגנון  אין ראנד, כמעיין המתגבר ] ואת הנרטיב האמריקאי הישן-נושן של נצחון היחיד את הרשע, הרוע ומה לא.

המפגש שלי עם קינג התחיל בסדרת הטלוויזיה "העמדה", אח"כ קראתי את בית כברות לחיות שעשועים שמאוד לא מצא חן בעיניי. אל האקדוחן הגעתי לגמרי במקרה, וברגע שהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי שאין ביכולתי לשפוט אותו בצורה "רגילה" או מקובלת, כיוון שהספר נע בצורה ברורה בין ספרות טיסה לבין ספרות עילית .

שבעה ספרים יש באפוס הענק של קינג:

סדרת המגדל האפל

האקדוחן

שליפת השלושה

ארצות השממה

המכשף והבדולח

זאבי הקאלה

שירתה של סוזנה

המגדל האפל

האם זה אפוס שווה ערך לאפוסים העתיקים אותם אנחנו נוטים להעריץ ולכבד?

ברור לכל מי שיש לו יד ורגל בחקר תרבויות, אפוסים ומיתוסים שקינג יצר מערכת אפית-מיתית בסדרה הזו. הצד הבידורי, הקליל הוא השולט בנרטיב - כך שלא צריכים ללמוד יוונית עתיקה כדי לקרוא "במקור", וכן לא צריך להקדיש שנות מחקר רבות כדי להבין וללמוד את הנושאים המהותיים באפוס הזה : הזמן והנזילות שלו, יקומים מקבילים, טוב ורע, הנקודה הסינגולרית, סמלי תשתית של הפסיכה האנושית.

מי שעובר את מכשול ה"קלילות", שתפקידו למכור כמה שיותר, מי שמצליח להתגבר על מניפולצית הארס-פואטיקה [כרכים שישי ושביעי] מוזמן להכנס אל תוך המיתוס המודרני, האמריקאי, שכנראה הוא סמל אוניברסלי וחזק מאין כמותו - האקדוחן.

מי אם לא קינג מודע למיתוס, לביטויים המורכבים שלו בתרבות האמריקאית: הערבה, הרכבת, הטוב המוחלט, הרע המוחלט, סרטי הקולנוע וז'אנר המערבון, מה לא בעצם. המודעות העמוקה הזו, עם הנטיה הקינגית למשחקי זהויות ותאומים, שימוש חכם בנרטיבים ובסמלים מטופחים של ספרות הפנטזיה והמד"ב [תלמיד חרוץ ויצירתי קינג של המאסטרים של ספרות המד"ב].

כך האפוס הזה "המגדל האפל" מעורר, אצלי לפחות, שאלות מורכבות על המתח בין ספרות פופולארית המיועדת לכל מי שיודע לקרוא לבין ספרות עילית, שאולי מתימרת להיות לכל קורא, אבל לאמיתו של דבר מיועדת לקהל משכיל מאוד, תובעני מאוד ומצומצם.

נכון שיש מרכיב בשטחיות ובבוהק ה"קינגי" שמאפיל על העומק ועל מבני העומק של הסאגה הזו, כלומר רבים יהססו רבות למתוח קו משווה בין טולקין לבין קינג, אבל הפנטזיה הקינגית הרבה יותר מודרנמית ופוסטמודרנית מזו של טולקין. כשטולקין יהפוך לשווה ערך לאיליאדה, ל-שא-נהאמה או למיתוסים הויקנגיים העתיקים, האפוס הקינגי ימשיך להיות הילד "הפוחח" של זמננו, משהו כמו שירי קאטולוס בהשוואה לשירה הרומית "הרצינית".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הסדרה. היא מצחיקה, היא מפחידה, היא מרתקת והיא מניחה את הקורא [אותי לפחות] לא ממש רגוע, למרות הסיום "הטוב" בחלקו.

הקא הוא גלגל .

כרגיל, כמה הפניות לרשת:

1. וואלה!פדיה, קצר מאוד ומלמד מאוד http://pedia.walla.co.il/?w=/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9F_%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92

2. ויקיפדיה - התחלה של ערך על הסדרה -  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%97%D7%9F

3. המלצה קצרצרה וניתוח מצומצם מאוד של הסגנון ה"קינגי" - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=276&a=17228&c=0&sc=0&ssc=0

4. אתר הבית הרשמי של הסדרה "המגדל האפל " - http://www.stephenking.com/DarkTower/flash_index.html#move

5. שאלות, שאלות ועוד שאלות - http://www.geocities.com/jordanlund/dtfaq1.htm

התכוונו, זוגתי ואנוכי, ללכת לשוק של הספרים בכיכר אורדע ברמת-גן. אבל כיוון שבננו עובד באוהל הגדול ביריד בפארק הירקון הלכנו לשם. [הוא גם היה זקוק לאישור שלי כאביו לתרום דם]

קנינו ששה ספרים במחיר ממוצע של 50 שח' לספר, מעט יקר לספר, אבל סביר.

חוץ מזה קניתי מנת איטריות צמחונית בלמון גראס ובת זוגי האהובה קנתה בדוכן המקסיקני ליד, והמתינה 20 דקות לקבל את המנה [?]

הספרים שקניתי הם:

בראש כולם ספר הסיום של הסאגה הארוכה והמטרידה של סטיבן קינג, המגדל האפל

אחריו ספרה של קארן ארמסטרונג ההיסטוריה של אלוהים [אגב בדוכן של כתר יש מוכר די מבוגר ביחס לנוער המוכר ספרים, ששווה עבור ההוצאה את שכרו בזהב]

ולבסוף יונג - תשובה לאיוב בדוכן של רסלינג שתמיד תמיד מלא בהפתעות, והמוכרת שם היא אותה מוכרת כבר שנה שלישית אני חושב.

יש עוד שלושה, אבל הם ועליהם אולי בהמשך השנה.

באחד הפורומים בו אני משתתף קבוע הובא קישור לבלוג הדן ברותחין שיר של דליה רביקוביץ "כישופים". לאמיתו של דבר, "דן ברותחין" הוא צירוף מכובס  לערימת הקללות והנאצות המופנים כלפי רביקוביץ ז"ל, כלפי השיר וכלפי המורים לספרות באשר הם.

עם זאת, אני קופץ על ההזדמנות להתיחס לפוסט הזה, לתכנים שבו, כי לדעתי זה אחד המשובים הנקיים ביותר שמורה לספרות [ולא חשוב אם הוא בתיכון או באוניברסיטה] יכול לקבל ממי ש"שונא" אותו ואת העולם התרבותי אותו הוא מייצג.

אז ברוכים הבאים לפוסט ששמו:

כ"כ בא לי להרוג כרגע את דליה רביקוביץ`... אבל היא כבר מתה. :-( 

הפוסט עצמו מתחלק לארבעה חלקים בדיוק:

• הקדמה
• השיר
• קללות
• המורים לספרות

ההקדמה די חביבה, הבחור מבקש מראש סליחה מחברתו המתוקה "חמודה" הוא קורא לה על כך שהוא הולך להיכנס באנשי רוח ומשוררים למרות שהיא לא אוהבת את זה. [ממש אביר אמיתי, או שובניסט אמיתי. אבל הוא רק בן 18, מותר לו]

אחר כך, כמו שצריך, על פי כל הכללים הוא מביא את השיר עצמו, וגם אני אשמח ששיר זה יהיה אצלי בפוסט הזה:

כִּשׁוּפִים

כמובן שישנה איזו שגיאת כתיב "מעת" במקום "מאת", אבל "סערת הנפש" שהפעילה את הבחור אולי גרמה לו לבלבול הסמי-פרודיאני הזה.

ומייד מתחיל החלק השלישי - חלק הקללות והנאצות כנגד המשוררת וכנגד השיר. טענתו המרכזית כנגד השיר היא שהוא נטול מיקוד, נטול פואנטה ושהמשוררת היתה בטריפ של סמים כשכתבה אותו. לצערי הרב, מעבר לטענות האלה, המעוטרות בשלל דימויים כאילו "יצירתיים" [מתברר שלבחור יש גם בעיה רצינית עם הרב עובדיה, משום-מה] אין בדבריו ולו טענה אחת משמעותית המבהירה את התקף הזעם שעבר אותו בעקבות קריאת השיר. עם זאת הוא מוסיף שהתשובה על השיר הזה שווה 10 נקודות במבחן "גורלי" וש

"ואני במיוחד שונא אותה משום שבגללה כתבתי ב24 השעות האחרונות שני עמודים שאני מתבייש בקיומם".  

שימו לב כמובן, לא הוא אשם חס וחלילה.

החלק הרביעי הוא בעצם מטרת הפוסט האמיתית. לא רביקוביץ ולא ביאליק אלא מוריו לספרות, משרד החינוך, העובדה שהטקסטים שהוא חושב כראויים לא זוכים להכרה במערכת החינוך. הבה נציץ מעט בטיעוניו הפשוטים, שאגב מובאים בצורה מסודרת מאוד:

• מה ההיגיון המדהים שעומד מאחורי ההחלטה הכה שקולה לתת לתלמידי תיכון שפויים להתמודד עם חומר כזה לא שפוי? מה גרם לאותה חבורה פתאטית של מורים ארורים לספרות להחליט החלטה שכזאת?!
• שאני מרגיש כאילו שיתפתי פעולה עם הנאצים. כזו בושה, לא פחות.
  בכלל, כל המקצוע הזה, ספרות מקצוע כ"כ מיותר ומטופש
• אין זה מתאים יותר למורים לחשוב שהם מרכז הקוסמוס
  לכן, אין זה מפתיע שהמורים לספרות משוכנעים כי פרשנותם של השירים, הסיפורים, הרומנים והמחזות היא היא הפרשנות המוחלטת והיחידה שיכולה להתקבל
• הפתעה הפתעה גאונים ספרותיים שלי

  אף אחד לא נהנה מספרות אם הוא חושב שספרות זה החרא הטהור הזה שמלמדים בבית הספר

  להיכן נעלמו התקופות שיצירות רציניות כמו 1984 וחוות החיות נלמדו לבגרויות? מדוע ספרי מדע בדיוני רציניים ומלאי פילוסופיה כגון חולית לא נלמדים או מומלצים כלל ע"י אף מורה? הכיצד זה שהז`אנר היחיד באמנות שהמורים לספרות  מכירים הוא ז`אנר החרא?!?!?!

1. ההפניה http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=953&msgid=79614870

2. הפוסט - http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=709090

3. אתר של "כישופים" שהשיר של רביקוביץ הוא המוטו שלו - http://www.witchcraft.co.il/

הריני להכריז שהכנתי לי תקציב גדול לקראת החודש הקרוב.

אם כי אני משוכנע שחלק ממוסדות התרבות יספקו שירותיהם בחצי מחיר.

אין סיכוי שאשב, אצפה, אכנס למקום בו תשודר תחרות הכדורגל הזו

שלא מענינת אותי כלל.

אין לי כוונה בפוסט הזה להתייחס למגילת רות. זכה סיפור האהבה הצנוע של רות ובועז לערימות של פרשנות, שרק לקרוא את כולן יזדקק האדם הממוצע לחיים שלמים. [נו, טוב מותר גם להגזים, או אולי לא?]

אני רוצה לדבר דווקא על ישראליות, שלדעתי נעוצה היטב במגילת רות, שאין זה מקרי שיהודים חילוניים ['הארץ' 1 ביוני 2006] רבים מתחברים אליה, ומשום מה רבים גם מבצעים את "תיקון ליל שבועות" *[לפעמים מענין לקרוא מה אומר 'האחר' שלי ] בהנאה גדולה במיוחד.

אבל , אני לכשעצמי, מרגיש זרות עמוקה לכל המנהגים האלה, ואיני לוקח חלק בהם. אני מגדיר עצמי כישראלי באופן מובהק. כלומר, השורש שלי, התרבות שלי היא ישראל על כל הביטויים הישראליים שבה. אני כמובן יכול לתת רשימה ארוכה של "ביטויים לישראליות", החל מביטויים נעלים במיוחד וכלה בביטויים מבחילים ומעוררי פלצות, אבל זה אני.

היהדות מבחינתי היא מקור נוסף, ששייך יותר להוריי [שמרדו בה שניהם ולעולם לא חזרו אליה] ואין בו נגיעה ממשית אליי. היהדות היא שהפכה אותי לרוב השולט בארץ הזו, בלי שאצטרך להתאמץ ולהוכיח שאני חלק מ"הרוב" או בלי שידירו אותי לשוליים בלתי נסבלים [ בני עובדים זרים שנולדו כאן, צאצאים של הורה אחד יהודי, אתיופים שחוששים בכשרות יהדותם, ערבים אזרחי הארץ].

החיבור לרוב, בגלל היותי ממוצא יהודי היא אחד הביטויים המבחילים ומעוררי הפלצות של הישראליות בת זמננו. [ העובדה שמילת החיפוש "ישראליוּת" נקראת על ידי גוגל כ- "ישראליוֹת" והמחפש מופנה לאתרי פורנוגרפיה היא אולי באופן סימבולי מצביעה על נדירות ענין הישראליות כתופעה רחבת היקף].

הישראליות אולי מתה ואולי נמצאת בתוך חבלי לידה ארוכים ואולי היא פרי "דמיוני הקודח" כמאמר השיר על  אליעזר בן יהודה, אבל אני ככל שתהא ביזארית או נשנענת על תחושת "רוב" הנובעת מההיסטוריה של הוריי, אני חושב שאני ישראלי כמו ילדי העובדים הזרים וכמו הערבים ילדי המקום.

אינני רואה קשר רחב ו/או עמוק עם יהדות "התפוצות". אמנם שלא כמו א"ב יהושע אינני חושב שהביטוי המלא ליהדות הוא כאן בישראל, נהפוך הוא. ככנענים בשעתו, ודוגמה מוחשית היא היהדות החרדית, מימוש עצמי כיהודי אפשרי רק בתוך חוויה של גולה. וכן,לטעמי חוסר היכולת של חילונים ודתיים להגיע לפשרה כלשהי, התחושה שתמיד החילוני נדרש לוותר לדתי הם ביטויים לכך שישראליות אינה מושג תקף בחוויה הדתית של יהודים, יהיו חילוניים או דתיים או חרדים.

אני ישראלי. מנהגי הם מנהגי ישראל. חגי הם חגי ישראל. אין לי מחויבות לאף ערך יהודי באשר הוא, אלא רק לערכים ישראליים המשקפים תרבות הנוצרת כאן ועכשיו על ידי כל בני האדם החיים בחתיכת האדמה הזו ששמה "ישראל".

1. מגילת רות http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t2901.htm

2. יהדות חילונית - http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=722184&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

3. יאיר בירן - יהדות חילונית עכשווית http://www.hofesh.org.il/articles/jew/biran_secular_judaism.html

4. תיקון ליל שבועות http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=45604&Word=&gilayon=2753&mador=

5. * - מט"ח על תיקון ליל שבועות http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=3140