שאלות של תרבות

הנושא החם ביני לביני נתפס כדי מצחיק, בלשון המעטה. לפני כמה שנים, כשהחרדים בירושלים התחילו לשרוף תחנות אוטובוס, אמר לי אחי, בשם אידיאולוגיית ה"אני נפגע", שבאמת, מדוע אני כופה עליו לצפות בנערות חשופות בפרסומות, זכותו למרחב ציבורי על פי תפיסת עולמו. זו מבחינתי לפחות, היתה אחת התקופות הגרועות של ההשפעה האמריקאית על השיח הישראלי. הצביעות של התקינות הפוליטית, הפוסטמודרניזם שרק החל לבצבץ כאן נוצלו מייד על ידי המפלגות האנטי-דמוקרטיות במהותן, ש"ס ומפלגות חרדיות אחרות כדי לבסס ולכפות את השיח הדכאני, ההלכתי והאולטרא שמרני על הציבוריות הישראלית, בכל דרך כמעט,  כולל שימוש ציני ומניפוליטיבי בשיח הדמוקרטי כדי לשלול את הדמוקרטיה. כי הדמוקרטיה המודרנית היא פשרה בין אינטרסים שונים, היא סובלנות וקבלת האחר והיא לא פועלת במושגים רגשיים אלא ראציונאליים.

מכאן קל מאוד להגיע לדיון על "קוד לבוש" במרחב ציבורי מעורב. אפשר לסמן כמה וכמה מרחבים ציבוריים:

רחוב, חוף ים, קניון, בית קולנוע, בנין משרדים, בית ספר וכו' וכו'

האמת היא שרק הבית הוא מרחב פרטי, שעליו שולט האדם בלבד.

את המרחב הציבורי אפשר לחלק לכמה וכמה "הטרוטופיות"  . חלקן גמישות יותר ופחות פוגעניות וחלקן נוקשה מאוד.

לדוגמה, הרחוב בעיר חרדית הוא מרחב ציבורי נוקשה מאוד, אינו מתיר גמישות הן ביחס ללבוש והן ביחסי המינים זה לזה . כך גם המרחב הצבאי הנוקשה מאוד מבחינת דרישות הלבוש הדקדקניות. המרחב הציבורי הגמיש מבחינת לבוש, לטעמי, הוא חוף הים, שם אדם פושט את בגדיו, כל המערך הסמיוטי הממקם אותו ומשייך אותו ומסמן אותו בצורה ברורה לגמרי מתפרק ונעלם.

לטעמי, מקומות עבודה אזרחיים [לא משטרה, לא צבא] נמצאים בין המקום הגמיש ביותר, חוף הים לבין המקום הנוקשה ביותר - הרחוב החרדי או הצבא. איך מתנהגים במרחב מעורב? מרחב בו עובדים אנשים ממקומות שונים, עם אינטרסים שונים, דעות ואמונות שונות?

האם זה נכון, כמו שממשלת צרפת קובעת, למנוע מאשה מוסלמית ללבוש רעלה במקום העבודה? או מן הראוי לתת לכל אדם להגיע לבוש למקום עבודתו כרצונו, ולקוות שהטעם הטוב יכפה את עצמו על המתלבש/מתלבשת?

מחד גיסא המורד שבי אומר - שכל אחד יבוא "איך שבא לו", מאידך גיסא ה"בוגר" שבי אומר, שבתוך המרחב הציבורי ששמו "מקום עבודה" אין הרבה מקום לאינדווידואליזם ו/או לבחירה גחמנית. כלומר, צריך לפשר בין שתי הגישות, המתירנית לגמרי והשמרנית לגמרי.

יש  פתרונות, וזה לא קשה כלכך.

הקל ביותר, קוד לבוש. לא כפייתי כמו הצבא או הלבוש החרדי, אבל בהחלט מתחשב בכל הנמצאים.

אפשר כפתרון נוסף  לכנס את כל אנשי המשרד, הארגון,  ולקבוע ביחד את כללי הלבוש המתאימים לנוכחים.

הארגון אינו ישות פרטית, ומטבעו הוא ישות פורמאלית מאוד, עניינית מאוד וממוקדת במטרה כלשהי. לבוש הוא חלק מהמסר שארגון משדר לבאים אליו. הוא לא מטרה, הוא אמצעי. המשרד אינו מקום בו אני "מממש את האג'נדה האופנתית שלי" ומתעלם מהאחרים במשרד, כי הגישה הזו, המאפיינת תיירים מערביים רבים בעולם, מובילה לאלימות רבה.

ברומא התנהג כרומאי, נאמר. במשרד התנהג כמו במשרד.

ככל הנראה אני שייך לאחוז קטן מאוד של גברים שלא ממש מתעניינים במונדיאל.

אתמול היינו במפגש משפחתי, הדליקו את הטלוויזיה. הייתם צריכים לראות את שאר הגברים בחדר, מתפרשים על הכסא בתנוחת "צופה" רגליים קדימה, ידיים לצידי הגוף, מבט כמו "מסומם" בטלוויזיה, זהו.

לא מבין את זה, לא מצליח להתאחד עם הדבר הזה.

כן יודע, שהמונדיאל הגיע בזמן כדי לעמעם את כל הקולות שיש בציבוריות הישראלית ביחס ל-משט, הכלכלה , החינוך - משהו בסגנון קליגולה או מארי אנטואנט והעוגות.[ כן, כן אני יודע שזה לא ביבי שהזמין את המונדיאל, קצת הערכה חברים].

אולי באמת לא צריכים להיות כל הזמן מוטרדים מאירועי היומיום, אולי אדם זקוק למרחק הבידורי שמטהר את הנפש, מרגיע או מנקז אליו רגשות קשים ומאיימים. אולי צדק סבא פרוייד בתיאוריית "העידון" שלו או ה"העברה" או ה"הסמלה". אדם מחצין את הקשיים הרגשיים-הנפשיים שאינו יכול להתמודד אתם, ואו אז "המונדיאל" הופך מבחינה פסיכולוגית למגרש "המשחקים" של הנפש, ואולי פותר  לרבים את הקשיים הנפשיים שלהם, או עוזר לרבים בעולם בו אנחנו חיים, שאינו קל מהעולם של ימי הביניים [לאלה שמשוכנעים שהטכנולוגיה מקלה על החיים] לנוח, לצבור כוחות.

ביני לביני, על מנת לנוח אני קורא ספרי מד"ב ראוי, על מנת לנפח את הראש, ספר פילוסופיה , על מנת לקבל מבט מאוזן על החיים ספרות יפה.

אז לחובבי המונדיאל, בילוי נעים, בטוח לא תהיה מלחמה, לכל החוששים בזמן המונדיאל.

לאחרים, יש ים, אבטיח, ארטיק, ספר, או סקס

לא חסרים דרכים ל"מלא מצברים" או לפתור תסבוכות פסיכולוגיות פנימיות.

אז מה? הפיאסקו של השבוע הופך אט אט, כמו שכתבתי לחבר שלי, לסמל של יוהרה ישראלית. עכשיו כולם מצייצים או מפייסבקים, מטקבקים או כותבים בלוגים כמוני בנושא ישראל, המשט, העולם.

ברור שהתעמולה הפנים ישראלית עשתה את שלה.

ברור שח"כ זועבי הפגינה חוסר חכמה פוליטית בסיסית בהתגרות המכוונת שלה בכנסת ובציבור הישראלי.

ברור גם שההתגרות הזו דומה להתגרות המשט, אותו פרנציפ, והנה כבר שמענו על "חוק זועבי" שמטרתו להרחיק חברי כנסת שעזרו לארגוני טרור וכו'

אבל ח"כ זועבי והציבור הערבי בישראל מחכים בדיוק לחקיקה הזו, כי מי שמנהיג עכשיו את הפוליטיקה הישראלית הם פוליטיקאים החוגגים על הדם, על הרגשות הלאומיים, מבעירים אותם היטב, בלי לקחת אחריות על התוצאה הבינלאומית, "עם לבדד ישכון", וכמובן אלוהים יופיע מתוך הסערה ויציל אותנו, אלא מה?!

היתכן שהחוכמה, אומץ הלב והתבוננות במציאות תכניע את המתלהמים לסוגיהם ולמיניהם?

ברדיו אמרו זה עתה, שיש מחשבה שיגיעו גם הליקופטרים זרים

מישהו מבין לאיזו פינה תומרנּו בשל חוכמת מנהיגינו המופלאים?

למישהו אי שם יש צורך בקריסה כלכלית של מדינת ישראל?

מישהו צריך להחליף את מאגר כלי הנשק שלנו?

האם חסרים לנו חללי מלחמות?