שאלות של תרבות

אלון עידן, ב'הארץ' היום מצרף ניתוח מעניין לסיבה מדוע נכשלה התנועה לשחרור שליט.

הרעיון הראשון שלו הוא - שהמחאה התרגמה לתוך מבנה הכוח הפוליטי המסורתי: "שליט לא ישוחרר משום שבניגוד לטענה המקובלת, המאבק בעניינו אינו "חוצה מחנות", אלא הוא מאבק פוליטי מסורתי. " או בצורה מפורטת יותר, בהמשך הטור "
העדר הלחץ אינו מקרי. הוא מייצג נאמנה את זליגת "סוגיית שליט" אל תוך המבנה הפוליטי הקלאסי: השמאל בעד שחרור, הימין נגד, המרכז אומר בעד ופועל נגד. העובדה שמתחת לפני השטח הוכרעה סוגיית שליט על פי קווי המתאר הפוליטיים מוכחשת בצאתה לאוויר העולם. ההכחשה היא תולדה של רגש בושה כלפי משפחת שליט. הרי הובטח שהסוגיה היא א-פוליטית, "חוצת מחנות", טרגדיה לאומית. מה נאמר עכשיו? "

אתמול בפוסט שלי כתבתי :
"כוורת האנשים שאופפת אותם יוצרת ניכור רב במקומות רבים, וההולכים עמם שייכים למעמד סוציו-אקונומי-תרבותי מובהק, ולכן אין להם סיכוי."

לפחות יש אחד נוסף התומך בעמדה שמסעות משפחת שליט אינם מייצגים את החברה הישראלית, כולה.

רעיון נוסף, מרתק הרבה יותר מסביר את השניות של תגובת הישראלי לסיפור שליט :

"די להביט במציאות עצמה - גלעד שליט עדיין בשבי - כדי לקבל תשובה: הפער הסטטי בין רצון הציבור "לשלם כל מחיר" לרצון הממשלה לא "לשלם כל מחיר" הוא אחיזת עיניים. משמעות הסטטיות היא, שלא באמת מתקיים פער, לא באמת מופעל לחץ מלמטה כלפי מעלה, ואם בכל זאת הוא מופעל, אין הוא חזק דיו כדי לסדוק את הפרדיגמה השלטת. ", במלים אחרות, להקליק "לייק" אין בעיה, להתחייב ממש, אההה, כאן כבר קשה יותר.

אני נדרש שוב ושוב לסיפור הזה, כי מראשית תחילת ההמולה התקשורתית והפוליטית חסרת האחריות של משפחת שליט הבעתי דעתי נגד באופן עקיב. אינני איש ימין, אבל תחושת הצדק הטבעית שלי נפגעה כאשר הפעולה של השליטים היתה לקעקע את מוסדות השלטון, בסגנון של "אחריי המבול". העצוב מכל עלה כאשר התברר שמצטרפים אליהם כוחות מניפולטיביים שונים, אינטרסנטים שאין להם באמת קשר עמוק ורציני לענין, למעט "לדפוק את הממשלה" או "לדפוק את ביבי". לי אין בעייה "לדפוק את ביבי", אבל על דברי אמת ולא על מניפולציות יח"צניות, שבהן מתמחים ככל הנראה יועצי משפחת שליט ותומכיהם.

והאמת, נמאס לי כבר לראות את פני "היגון הנצחי" אמא שלו. די! היא מזכירה לי מסיכה בטרגדיה היוונית, רק ללא המודעות העצומה והאירונית שישנה בטרגדיה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1233046.html

גיליתי לאחרונה כל אחד מדבר גבוהה על מחאת הקוטג' או טורח לתקוף את מחאת הקוטג'.

במקביל מתקיים דיון "מעמיק" במחאת הסלבריטאים, שעה בצינוק, עאלק, כמו שכתב שלמה ארצי.

שני פסטיבלים המשקפים את אומללות הציבור הישראלי, חוסר יכולתו לצאת מאזור הנוחות או ממחאות "מחלקה ראשונה".

נכון אצל השליט עשו מצעדים ועושים, הרימו את כל הארץ מצפון ועד דרום, האם הבוכיה עם פני הסבל שלה מצטלמת ללא הרף, אבל כנראה

לא מצליחה להפוך ל"אייקון" בעל משמעות. על השליטים נאמר, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

בטח יהיו מחקרי עומק בשנים הבאות על ההיסטוריה של המחאה הזו, מלב הקונצנזוס הישראלי וכשלונה האדיר. בשביל מה הוציאו כסף רב, הפעילו אלפי בני אדם, פרנסו טורים בעיתונות, אנשים חותמים באינטרנט עם "יוחזר גלעד שליט" ונייט, כלום, נאדה, אפס.

והקוטג', עכשיו הקבוצה הלוחמת החליטה להחרים מעדנים שעולים על מחיר של 3 ש"ח.

ומה עם פירות וירקות שעולים הון תועפות?

ומה עם מחירי הלחם?

ומה עם עוולות חברתיות נוספות?-למשל, הפרטת שירותי הממשלה עד כדי כך שסוגרים מעונות לנשים מוכות?

הקוטג', זה מה שחשוב?

אבל, כפי שנכתב במקומות רבים, תנובה הפסיקה באחת להיות חברה חקלאית ישראלית, והפכה לעוד חברה מייצרת מזון, שמטרתה כסף ורק כסף. זה כבר הישג, יש להתייחס לחברות ייצור מזון כמו חברות לייצור תרופות, שתיהן פועלות על הקצה הדקיק של שירות חיוני ושירות שנמכר במחיר גבוה.

אין זה מקרי כלל ועיקר שמחאת שליט לא עובדת, הבעיטה של השליטים בבטן הרכה של החברה הישראלית, מהלכי הדה-לגיטימציה שערכו לאולמרט, לנתניהו ולממשל הדמוקרטי הישראלי, כוורת האנשים שאופפת אותם יוצרת ניכור רב במקומות רבים, וההולכים עמם שייכים למעמד סוציו-אקונומי-תרבותי מובהק, ולכן אין להם סיכוי.

אין זה מקרי שמחאת  הקוטג' ההיי-טקית, עאלק, עובדת, כי מה יותר קל מלהקליק "לייק" ולא לקנות? מעניין אם מחאה זו תעבוד בנושאים שידרשו מאנשים להפסיד יום עבודה, התעמתות עם שוטרים ואלימות משטרתית, אם זה מוחי הקוטג' עוד לא חוו.

אתמול, מסגרת המנהג המגונה שרבים מעמיתיי המורים הצטרפו אליו, "ארוחת בקר" בבית קפה או "ישיבת צוות בבית קפה". מה זה הנוהג לשבת ולבזבז סכום כסף כדי לפגוש אנשים שאתה פוגש לאורך כל השנה?

האם הישיבה סביב שולחן כשסביבך עוד אנשים מלהגים ומפטפטים בענייניהם הופך את המפגש לטוב יותר? ראוי יותר? מעניין יותר?

האם התקשורת הפורמאלית תתבצע כנדרש עם הסחות דעת בלתי פוסקות ורעשים חיצוניים?

ומה עם התקשורת הבלתי פורמאלית?

שווה לבדוק מי יושב ליד מי ומדוע?

אז זה היה אתמול, שעתיים מבוזבזות להפליא, גם כסף מבוזבז. מה היה שם? כלום. אפילו האוכל היה בינוני ומטה, בלשון המעטה. רק התינוקת שהובאה לפגישה היתה מתוקה וחייכה אליי כל הזמן.

והיום, היום בחינת בגרות בגיאוגרפיה. אני יושב על הכסא ומבזבז את זמני.

שיהיה

לאחרונה יותר ויותר פרסומות ממוקדות המורים.

מעניין במה זכינו.

חשבונות בנק רק למורים

עכשיו ברגע זה פרסומת לפארקי המים הגדולים, כולם אגב במרכז הארץ, כמו אין מורים בצפון ובדרום

וגם גיליתי שנתתי "אישור" לשימוש בוטה בלעז בשם של אירוע גדול בארץ - ביוטי סיטי - כלומר, עיר היופי.

אז נחזור לשאלת המוצא - מדוע זכינו בכך?

הלוואי ובבתי הספר ומערכת החינוך עצמה היו מכבדים אותנו כמו הפרסומאים.

לדעתי, הסובייקטיבית, המשוחדת משפחת שליט התחילה את מאבקה בפצצות עתירות מטען, דה לגיטימציה של השלטון, הצגת אולמרט כחדל אישים, ובכלל ניסיון לעורר את הנרטיב האישי הגובר על הציבורי, בכל דרך שהיא.

אליה הצטרפו כל מיני אנשים "חשובים", ממש מלח הארץ, לא פחות, וגם הם ניסו לעשות את אותו הדבר, שבירת האחווה והאמנה האזרחית הישראלית,  פירוק של החברה הישראלית, הצגת מראה לחברה.

ונכון, "שום דבר לא קורה" כי משפחת שליט אחרי הפצצות השטח הציבורי והתודעתי והתקשורתי נשארו בלי כלום, אלא רק עם תמונות ההורים עטויי היגון הנורא, הזדהויות ספוראדיות, מהלכים "גדולים" שהניבו כלום.

מעולם לא תמכתי במפעלות שליט ושות' לשחרור בנם.