עמדתי ביחס לספר הזה מבחינת המיקום שלו בשדה הספרות ה"אתנית" או ההיסטורית או המסכמת תקופה בעולם השלישי, אשר דרכי ההבעה של העולם המערבי הם הדרך לבטא את הקול המורד, האחר, האלטרנטיבי.
.
התרבות המערבית האימפריאלית, והאלימה כפתה גם כללי הנרטיב האפי או הסיטואציוני שלה על הרבה תרבויות שאינן מערביות, לא ברוחן ולא במהותן הבסיסית ביותר, כך גם הרומן הזה, שבת זוגי המליצה לי עליו, מנסה להיאבק במלכודת המבנה הנרטיבי-האפי- הרומניסטי שהתפתח במערב מהמאה ה- 15.
נושאו המרכזי של הספר דומה לספרות דומה העוסקת בעולם השלישי, באלימות, בהשפלה, בטרור האופייני לעולם זה. היחס אל היחיד שהוא פעמים הנחות בחברה, כמו: נער החידות ממומבאיי של סווארופ או - רודף העפיפונים של חאלד חוסייני, וישנם אחרים.
התבנית של שלוש הרומנים האלה [הודו, אפגניסטן, הרפובליקה הדומיניקנית] די דומה. מספר בגוף ראשון, מצב פוליטי-אישי-תרבותי-חברתי - בשולי השוליים ו/או ירידה ממעמד גבוה והניסיון להיות אדם, בעל "קול". סכנת החיים הממשית בשל עימות אישי או פוליטי או אידיאולוגי עם המשטר האלים, וכמובן איזה חסר ענק הדוחף את המספר לפעולות קיצוניות.
הקורא הממוצע, כמוני רק יבדוק בסופו של דבר במה האחד שונה מהשני, כי ההיצמדות לאותן תבניות אפיות, אסתטיות ונרטיביות מפליא ביותר.
הספר הזה שונה מהשניים האחרים בבחירה בכמה קולות שמספרים את הסיפור [זוכרים את א"ב יהושע עם "המאהב" שלו?] < מה שנקרא אצל באחטין אאל"ט "פוליפוניות" - רב קוֹלִיּוּת >. ברור שמאבקו של החלש הוא באמצעות התחכום האירוני, ובספר-הרומן הזה זה אחד מכלי הביטוי המרכזיים. כשמתברר שהפוליפוניות הזו היא העמדת פנים, המבוססת על כתבי אוסקר ומסופרת על ידי המאהב של אחותו, שהוא רב שגל בעוד המניע לפעולה ולמות "הטרגי" של אוסקר הוא הרצון לזיין. כמה בנאלי, אהה? יש לשים לב, שבמקרה של מותו של אוסקר, הצפוי, המספר בוחר להעזר בתבנית הטרגדיה היוונית הקלאסית תוך שימוש בכל הכלים המפעילים טרגדיה זו, הידיעה מראש, גם של הגיבור הטרגי שהוא הולך למות, ואוסקר ידע גם ידע, המזהירים והמתריעים בשער - סבתא, אם, אחות, חבר, הדהירה אל המוות בלתי ניתנת להפיכה או לשינוי. טרגדיה, אמרנו?
הרקע הספרותי לרומן < על פניו - קומיקס וספרות מד"ב ופנטזיה - יש ללא הרף התיחסות לחולית, לטולקין וכו' > ושימוש פוסטמודרניסטי בתבנית של הטרגדיה, הקומדיה, המלודרמה והאפוס, אמונות עממיות, מיתוס, אגדה, משחק ידוע בין "אמת" לבין "אמונה" - פוקו] בקיצור מישמש מדליק את חוקרי הספרות, אבל גם מעניין בשל היעדר קצב אחיד, בשל הקופצניות שמאפיינת את התרבות שלנו בעשורים האחרונים. להיות "מעניין" בכל מחיר.
הרקע הפוליטי-החברתי-התרבותי וההיסטוריה היא הרפובליקה ה
דומיניקנית בעיקר בתקופת
טרוחיו. כאן נמצא ההקשר הגדול של הרומן, שבסיפור שלנו מתבלט באופיו ה"פטליסטי", או הדטרמינסטי - תלוי אם אתם בעלי חשיבה רציונלית או מיסטית-מיתית-אפית. בטעות ה"טרגית" כמו באדיפוס המלך של סופוקלס, ההתיחסות היא לעבר המטיל קללה - פוקו - על המשפחה. <אבי המשפחה קברל, סירב להעלות את בתו לעולה, כלומר לתת לטרוחיו לאנוס אותה, ולכן מרגע זה המשפחה תחת קללה > , המאבק בין אור לחושך, פוקו סאפא, גבר אשה.
אני חושב שהיסוד האירוני ביותר בספר הוא הבתוליות של אוסקר מול המיניות המתפרצת והאלימה של
טרוחיו. כך לטעמי, לפחות נוצרת התבנית הגדולה בתוכה פועל הרומן הזה. אלימות מול תמימות התם, המימוש של כל הרצונות מתוך אגואיזם ונרקסיזם קיצוני מול היחיד החלש שאינו מסוגל לממש בפועל את הרצון העמוק ביותר שלו, כמאצ'ו לטיני, כגבר וכאדם. הסופר מקפיד להעמיד מאבק זה בתוך יסודות "גדולים מהחיים" לפי מסורת האפוס הטולקינאי. ר"ל טרוחיו, הסבתא האמא הם כוכות מתוך "חבורת הטבעת" של טולקין, טרוחיו נקרא "העין הגדולה" שהוא הכינוי לסאורון הרע מכל. מולם נמצא אוסקר האדם התמים, חסר הכוחות למעט הדמיון המונע על ידי אנרגיה מינית-לבידינאלית ומפצה עליה בכתיבה אסקםפיסטית מהחיים [ מד"ב, פנטזיה ].
הספר קריא מאוד
הוא לא ספרות מופת
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
