שאלות של תרבות

מחשבות בעקבות ספרו של ברנהארד שלינק - אהבות מוברחות.

שלינק, ב (2001), אהבות מוברחות, ת"א:זמורה-ביתן, תרגום - רוני לוביאנקר

כולם זוכרים את שלינק מספרו הקודם "נער הקריאה". סופר גרמני מדור חדש, שמתמודד עם חווית השואה. התגובות נעו מהתלהבות ועד אדישות או ביקורת חדה עליו. אבל אני לא מתכונן להתיחס ל"נער הקריאה" כלל, אלא דווקא לאוסף הסיפורים [נובלות] שלו, שתורגם לעברית, בשם אהבות מוברחות.

שם קובץ הסיפורים מניפולטיבי מאוד. אהבה מוברחת זו אהבה שהגיעה והוברחה, גורשה. יתכן והיא מומשה כבר, אבל הוברחה בשל טעות בשיקולי האוהב או בכוונת תחילה:

"זאת  היתה המסעדה היחידה במקום, ובאוזן אחת המתין כל הערב שמכונית תיעצר, שמישהו יֵרד, ושברשרוש החצץ יזהה את הליכתה של אשתו. הוא המתין לכך מלא כמיהה וחששות". [ עמ' 220]

ההמתנה הזו היא לאחר שהדמות הראשית בסיפור מוותר למען אשתו על "אהובתו מהחלום", ואז מוותר על אשתו ועל חייו המשותפים עמה. אכן, הברחת האהבה פעמיים או אולי פעם אחת. התחכום האירוני, או הלכאורה אירוני בסיפור הזה, החותם את הקובץ לא מקביל לסיום של הסיפור הראשון "הנערה עם הלטאה".

המספר שורף על חוף הים תמונה שאביו קיבל  בנסיבות חשודות ומעיקות בתקופת השלטון הנאצי על צרפת. בתמונה מצויירת נערה ולטאה, וציור זה מכיל בתוכו את "תמצית מהותו" של המספר. שריפת התמונה היא כמו אקט של שחרור, אבל גם הברחת האהבה:

"כשדעכה האש, דחף את הרמץ בחרטום נעלו וערם אותו. הוא לא חיכה עד שהכל יכבה ויהפוך לאפר. זמן מה הביט בלשונות האש הכחולות האדומות. אחר כך פנה והלך הביתה." [עמ' 40] 

 

אפשר  לראות בספר את ההבטים של השואה. "הנערה עם הלטאה" ו- "ברית מילה", או לפחות התיחסות לשואה, לגרמניות בת זמננו, ואפשר לראות בסיפור מדריך לגבר המודרני, הבודד והעסוק בעצמו באופן מוחלט.

אני מעדיף לראות בספר זה דווקא את ההיבט של "הגבר המודרני". גבר אירופאי, בשנות החמישים-הששים לחייו, המשקיף על חייו, על גרמניה ועל אירופה. אין ספק כמעט שהמחבר רואה בגרמניה סינקדוכה לאירופה, ובגבר הגרמני הוא רואה סמל לגבר האירופי. כל הדמויות  הראשיות בסיפורים/נובלות הן  גברים. הגברים נמצאים, למעט שני סיפורים: הנערה עם הלטאה, ברית מילה, בנקודת המעבר לקראת הזקנה, בשליש השלישי של חייהם, כפי שמבוטא היטב, באכזריות בסיפור האחרון בקובץ. עת הגיבור מביט באשתו בשנתה, ורואה אותה כמות שהיא: פנים נפוחים, ריח זיעה חריף, נשימה שורקת ומייד היא דוחה אותו מינית, ורק בגלל הטקסים שטרחו עליהם, אין הוא עוזב אותה.  יש לשים לב שאין התיחסות ממשית לאיך הוא נראה. הגברים האלה חוששים מאימפוטנטיות [ אנדי לאחר "ברית המילה" בסיפור "ברית מילה" והגיבור בסיפור "האשה בתחנת הדלק". מרביתם גברים שעוסקים במשפטים [רמז אוטוביאוגרפי?]. אחד אדריכל, אבל גורלו מצחיק במיוחד . בסיפור "אפונים מתוקים" הגיבור החי עם שלוש נשים שונות בו-זמנית, כשכל אחת מבליטה מרכיב אחר באישיותו מחליט לעזוב אותן ולנדוד ללא קשרים ברחבי אירופה. רצה הגורל [מה שאנחנו מעדיפים לקרוא "לעג הגורל"] ובתאונת רכבת הוא הופך למשותק ממתניו ומטה, עם קטטר קבוע [שוב- הפין כמסמל ויטאליות, חיים, רלוונטיות והצורך לדכא אותו על מנת להתחבר לאיזו אמת פנימית כללית יותר], ומרגע פציעתו חייו מנוהלים על ידי תאגיד שהקימו שלוש נשותיו.

 מקריאת הספורים עולה דמות של גבר העסוק בעצמו בעיקר. בחרדותיו, ברצונו העז לנוע קדימה למימוש חלומותיו. המימוש הזה של חלום הגבר מחייב פרידה מאשה קיימת או מציאת אשה מתאימה. הנרטיב הזה מסתעף ומתפתח בסיפור "אחר". גבר המגלה שלזוגתו היה לכאורה רומן עם גבר אחר, והוא יוצא לגלות את "יריבו". הכרת ה"יריב" מלמדת אותו רבות על עצמו ועל חייו השקריים. בסיפור "הבן" הגיבור הנמצא בסיטואציה קיצונית במיוחד [משקיף של האו"מ בסכסוך עקוב מדם במדינה לאטינו-אמריקאית] נזכר בבנו ובחייו המוחמצים, ואילו בסיפור הפותח השמדת התמונה היא שחרורו של הגבר הצעיר מטראומת העבר ההיסטורית-המשפחתית וכנראה גם האישית.

אם כך, אוסף הסיפורים נע סביב נרטיב ברור והוא "הברחת האהבה". אלא שהדמות הקבועה בו, המרכזית היא דמותו של הגבר. המספר, היודע כל, מקפיד להבחין בינו לבין הדמות עליה הוא מספר. שימוש רב במילה "הוא" המתיחסת לדמות, אבל הקפדה יתרה זו הופכת את דמות המספר לדמות המרכזית, ואפשר בהחלט לראות בכל הסיפורים האלה, פיתוח והרחבה של דמות המספר בהקשרים שונים. כמו-כן, אין בסיפורים שום יומרה להבין את דמות האשה. נהפוך הוא. האשה נשארת חידתית ובלתי ניתנת לפענוח כלל. זהו מספר-גבר אשר יודע את גבולות החוויה והעולם המגדרי בו הוא חי, והוא מְמַפֶּה את דמות הגבר כפי שהוא מכיר אותה. כפי שכתבתי בתחילת הפוסט, הגבר הוא אירופי בן 50, לערך, שבעברו נמצאת מלחמת העולם השניה ובעתידו המאה ה- 21. כיוון שההיסטוריה הנאצית של גרמניה נדחקת לשוליים של אוסף סיפורים זה, אני חושב, שיש בהם רצון להציג איזה "סמל-על" של גבר אירופי. יתכן ויש כאן, בסיפורים אלה, אפילו סוג של קינה על היעלמותה של אירופה הישנה.

- - - - -

מקורות:

כרמי, נ - (2 ביולי 2003)מי הבוגד ומי הנבגד, מי העד ומי השופט, רשימות

http://www.notes.co.il/carmi/1311.asp

ריאיון קצרצר עם שלינק

http://www.beatrice.com/interviews/schlink/

 האיקו הוא שיר בעל חוקיות נוקשה וקשוחה שפותח ביפן.

אישית, יש בי חיבה עמוקה לשירים הנמצאים במתח פנימי עמוק בין פרוזודיה נוקשה ומחייבת לבין תכנים הנוטים לחתור תחתיה בעקביות.

המודרניזם המרדן, בשירה העברית, אך בוודאי לא רק בה, נטה ליצור את המושג "שירה חופשית". טקסט הנכתב על פי "סערת הנפש" של האמן, וכך, התהליך של כתיבה "שחורה" ומייגעת, חיפושי חרוזים מתאימים, כתיבה התואמת משקל או הכנעות לצורות כמו הסונט נדחה הצידה.

כמובן,  ש/המודרניזם למרות "קשיחותו" אפשר פלורליזם רב, גיוון נרחב בצורות הביטוי השונות, כיוון שאם האמנות צריכה לבטא את היחיד, החד פעמי - כל דרך בה הוא יבחר לבטא עצמו ראויה, וכך נשמרו כמובן צורות רבות מהעבר, תוקנו, עודכנו ושופצו.

גם ה"האיקו" עבר תהליכי שינוי ניכרים. ל"האיקו" המודרני קוראים "קאיקו".

הנה הסבר קצר על מבנה ה"האיקו" :

  Haiku is a brief but deep Japanese form of poem. Its subject is usually nature and the changes that seasons create. It gives a spiritual understanding. The words are intentionally and deceptively simple and precise; quick, short, like changes in nature, like inspiration.

  Traditional rules specify 7 or 8 words, with 17 syllables arranged in 3 lines of 5, 7, and 5. Haiku is more challenging than it looks, because you must be concise yet meaningful, and follow the rules.  .

צורת ה"האיקו" כל כך פשוטה ללמידה, שכל אחד כמעט יכול לכתוב "האיקו" יתרה מכך,  לפעמים ה"האיקו" נראה כחיבור סתמי, או מוזר של מלים, כמו אין קשר ביניהן. דוגמות מצחיקות נמצאות  בדף ההאיקו'ים הזה, שחובר למען בית"ר ירושלים.

האם זה האיקו לפי הכללים?

האם זה חשוב?

ההרצאה הזאת מסבירה את ההיסטוריה של ה"האיקו" ביפן. הוא החל במראשית המאה ה- 17 שנת 1600, ואחד המשוררים הידועים בכל העולם, כמשורר "האיקו" הוא באשו.

 הנה הצעה מרתקת לשימוש ב"האיקו", שמצד אחד אולי מגחיכה את ה"האיקון" אך מהצד השני מעשירה את עולמנו?

הייקו בעברית למחשב - שימו לב לאפשרויות הרבות והמצחיקות.

או שימו לב להאיקו השובב הזה, מ"בימה חדשה", שכתב אנדי ורצברגר. האיקו שירותים

וכיוון שגם אני אוהב האיקו הנה שלושה האיקו'ים שאני כתבתי.

דרור צעיר נפל
צפורן חתול שלופה
בקר טוב יום אור
* * *
הדקל ממול
אורז על אש מתבשל
הדברים קטנים
* * *
עשן מלבלב כאן
תחרה אדומה שם
יום ככל הימים

יצחק שפי נענה להזמנתי ומפרסם אצלי בבלוג פוסט בנוגע לנעמי שמר. 

                      הושט היד וגע בה

            מילים ספורות ולגמרי לא ממצות על ומסביב נעמי שמר

                                   מאת יצחק שפי

היא היתה משוררת לגמרי לא רעה, ומלחינה לגמרי לא רעה, ובעיקר היה לה את הסִינגְרִיָה, את השלם הגדול מסכום חלקיו, פזמונאות היא אמנות התפר, בכך היתה גדולתה. לגבי החומרים השיקריים האלה של "ההתיישבות העובדת" – שירי "ארץ ישראל האבודה והיפיפיה והנשכחת" – בטווח הארוך אני מאמין שהיא תִזַכֵר כמי שהיתה יותר קורבן מאשר נצלנית של הדמגוגיות השמאלציות הכנרת-כנרת האלה (ושל הקהל הזה, שלפעמים מאוד צרם לי איך שהיא משחקת-אותה כוהנת שלו). אין ספק שלגביה מדובר בתום-לב, ואסור לשכוח שמבחינתה מדובר גם בנעוריה האישיים, בבית הוריה, נוסטלגיה פרטית היא חולשה שאין אנושית, אף משוררית ממנה, ואפשר תמיד להתעלם ולמצוא בשיריה הרבה-הרבה ועוד פעם הרבה מהדבר האמיתי, העוצר נשימה.

אני מתכוון למרכיב הקיבוצניקי שבשיריה ובאישיותה, שום פוליטיקה. בכל הנוגע למדינה הזאת ולעם הזה (העם היהודי) הפסטורליה הפמיניסטית הזאת היא שיקרית גם כאשר היא מסתמכת על התנ"ך. הזיית (שלא לומר מזימת) ה"בית קט עם גג אדום" זהה להזיית ה"תות שדה ברמת השרון" לא רק בגלל הצבע הזה, שהוא אגב דווקא הצבע של ה"שמאל".
 

לייפות את המציאות במכוּון זה החטא הכי כבד שיכול להיות בשירה, זוהי הגדרת הדמגוגיה – דוקטרינציה כאמנות... לצ'זבט לאותם "גדלו הילדים" על אותה האמא (האמא הפרטית שלה!) שבאה הנה יפה וצעירה, ואותו האבא (כנ"ל) שעל גבעה בנה לה בית...  מיתולוגיה שכזאת... לשטוף את מוחו של הישראלי באמירה שההורים הפרטיים של ה"מיזמוראית" (הגדרה-מילה שלה) הם... ושעל כן נעמי (= "נועה") היא יורשת העצר הטבעית... אומרים שהיא הודתה במפורש בייפוי המציאות. קשה לי להאמין  בכך, אולי היא אמרה משהו שעלול להתפרש כהודאה אבל כאמור אין לי ספק שהיא כתבה בתום-לב ורק שהחומרים שלה סובלים – במידה זו או אחרת – מבעיה של חוסר חיבור מנטאלי לאמת של ילידי הארץ.

המלצה בהקשר זה: נעמי שמר ז"ל נולדה ב-1930. תקראו את סיפורי הילדות (העירונית-תל-אביבית-שפלת-החופית, זו של רובנו) של יליד 1926 ניסים אלוני ז"ל (שיצאו בקובץ שנקרא "הינשוף") ותלכו לשתי ההצגות שלו שמועלות בימים אלה (לדוגמא כולם מכירים את "מיזמורו" "יפות יפות" ששרים "הגששים"): המנטאליות, ה"אצבע על הדופק", הטמפרמנט-החיבור האמיתי לנישמת אפו של הצרכן, של הישראלי החי וקיים, למרות העושר והרוממות ומטעני התרבות הבלתי נידלים שבשפה ובתכנים (כולל תנ"ך, הרבה תנ"ך).

אני טוען שגם את הקיבוצניק-עצמו היא "שיקרה", המציאה אותו, "הוא בכלל לא ידע שהוא כזה", כפי שכתב (בהקשר אחר) "מיזמוראי" מופתי נוסף –  היליד-קיבוץ שלום חנוך לא לוקה בנקודה זאת (כמו כמובן גם מאיר אריאל – ב"ערימה של חבר'ה על הדשא" היסוד האירוני מאוד שקוף...).

מחמת זיקנתי הייתי נוכח בהופעות הבכורה של "חורשת האקליפטוס". ב"בהאחזות הנח"ל בסיני" צפיתי ממש באותה האחזות שעליה נכתב המיזמור ("נח"ל ים"), ביחד, ממש ביחד עם אותן "השרות והדליות והרינות". כמוה גם אני התארחתי שם ואני זוכר היטב את התעקמות אפי לנוכח השיקריות. האחזותה זאת של שמר עוברת כל גבול בתלישותה, ואני לא יודע אם מותר לי לגחך-לצחוק או שמחמת המעמד הקלאסי שה"מיזמור" הזה קיבל ("שירת רבּים"!) אני צריך רק לבכות.

לגבי כליה המוזיקליים יש להזכיר שעל הפסנתר ועל שיעורי הנגינה שהיא קיבלה בילדותה שילמו הוריה מכספי המימסד, תמיד. ולבסוף, אחרי ובגלל שבִּתָם נחלה את הארץ הם הזדכּו על השחיתות הזאת בדרך הנקראת "הסדר הקיבוצים".

אבל לא רק שיעורי נגינה הם סידרו לה בהתנשאותם האבסורדית (חוסֵי מוסד סוציאלי – במקרה הטוב פלאחים –  על תקן של אריסטוקרטיה... ). אני מתכוון בעיקר לאותה שלוות-נפש שאותם פליטי מזרח-אירופה בזזו-עירפדו לעצמם ולילדיהם הביולוגיים, ילדי כנרת-כנרת היו סתוּרי שיער כמו דקלים שפלי צמרת, הם היו תינוקות כאילו שובבים כי הם היו קודם-כל ובעיקר ילדי הרשות המבצעת ("אנו חברי מועצת העם"... ), שהרי הוריהם התנערו לא רק מפרנסתם אלא אף מגידולם, בדרך של ניעורם ל"בתי ילדים" כמו שכתוב בספרות הקלאסית על משפחות האצולה הפרבוסלאוויות-רוסיות, אז, שם, עוד לפני שה"אדומים" ירשו אותן...

וכך אירע שאותה בועת פסטורליה הצמיחה נטעים זרים, כן, נטעים זרים כמו למשל שירים על עונות השנה הקלאסיות ועל ים של שיבולים ושאר ירקות ההנדסה-גנטית-אלף-לילה-ולילה. העונות והירקות האלה הם תוצאה של זריעה בלב-ליבו של מימסד חממות הפלסטיק.

איכותם של כמה-וכמה-וכמה מהלחנים ומהטקסטים שלה מצמררת-מדהימה אותי עד היום... למשל הלחן שהיא כתבה לשירו של טשרניחובסקי "קומי צאי" בביצוע יהורם גאון, למשל "מור וקינמון" ששרים "הגששים"... אבל ה"מיזמור" שנקרא "ירושלים של זהב" לא עשה לי אף פעם שום דבר.

לשיר על רצח רבין "הו רב חובל" זה הרי משהו שלא קשור לנטייה ל"ימין" אלא לנטייה להשתייך למימסד, כל מימסד באשר הוא, להשתייך בדרך הדיברוּר, במיטב כישרונהּ ובמיטב כליה המוזיקליים היא דיבררה את הקונצנזוס, זוהי מהות הקיבוצניקיזם.

היא תירגמה (=דיבררה) היטב את ברל וברסנס, אומרים שלפעמים תרגומיה עולים על המקור, אבל לא קשה לנחש מה שני הבועטים-בביצים האלה היו אומרים על "הו רב חובל" (בהקשר זה)...

אז למה היא תירגמה אותם? כי בממלכת ה"מיזמורים" ברל וברסנס היו הקונצנזוס, הבּשלטון, חברי המִטבּחון המצומצם, וכיוון ש"ילדים זה שמחה" אז "חביבי לקֵק", לקק לא רק את "כל האותיות-בדבש" (שגם את זה היא עשתה, ועוד איך, כאילו שהציונות היא דת) אלא גם את אשתו של ה"רב חובל", את "אשת ראש ענף צנזורה", כפי שכתב אותו ברסנס (אני לא זוכר אם התרגום של ה"מיזמור" הזה הוא של שמר).

"מלאו אסמינו בר, ויקבינו יין, בתינו הומים, הומים מתינוקות, ובהמתנו פועה"... ה"מיזמור" הזה אינו שלה אלא של מישהו אחר שגדל במוסד הסוציאלי, אבל בכל זאת אני מצטט אותו, להמחשת הטיעון – הרי סביר להניח שהטרוף הבַּכְּכַנַאלי הזה לא קומם אותה.

מבין המשת"פים של תועבת הליקוק לציונות המפא"יניקית-בטחוניסטית ה"מיזמוראית" הנדונה היתה הכי מוכשרת אבל לגמרי לא היחידה, וחלק מסוגיית נעמי שמר הוא המחסור בזכות ראשונים: ה"מיזמורים" שלה הם לפעמים קצת פסאודו-רחל, לפעמים קצת-הרבה פסאודו-אלתרמן, ששתיינותו נבעה מן הסתם – ובסמוך למקרה אלוני – מהקושי של החבר'ה לקלוט אותו (את שירתו, "מיזמוריו" מאוד הצליחו), קושי שגרם לו להתקשות להנות מפרי מוחו הקודח.

ואת החריש המוזיקלי עשו ארגוב ו-וילנסקי וכו', כלומר את "אני גיטרה" היא כתבה כאילו על מישהו אחר אבל בעיניי ה"מיזמור" המהמם הזה הוא בעצם די על עצמה.

ב"מיזמורהּ" "אהבת פועלי הבנין" היא כותבת: "אתְ אולי קטנה/ אבל כתפנו איתנה/ וכל חיוך שלך אצלנו חג". ואכן אצלנו ואצל הורינו, פועלי הבנין התל-אביביים והחיפאים, בִּתָם של חוסי המוסד הסוציאלי קירְיירָה חג, יום יום חג.

"אם בשער יש אורח שנחת מעבר ים" בביצוע "הכל עובר חביבי"... איזה יופי! צמרמורת!...

נ.ב: בהשוואה בין תרגומהּ ל"הוֹ רב חובל" לבין המקור של ווֹלְט וִיטְמָן אומרת לי בחורה צעירה כאן-אצלי-בבית (שמבינה בשירה ובמיזמוראוּת יותר ממני, וגם האנגלית שלה טובה משלי) שהמקור עולה בהרבה על התרגום.

                                       ------- סוף -------

כל מי שיקליד היום בגוגל את "צופן דה וינצ'י" יקבל ערימות של מידע מגוון. ועולה השאלה מדוע ספר בינוני מסוג זה זכה לתשומת לב כה רבה.

פרופ' אביעד קליינברג מסביר במאמר ארוך מדוע הספר הזה כולו רצוף טעויות ועיוותים . 

 מסקנתו של פרופ' קליינברג היא:

מה עוד אפשר לומר? שזה רק חלק קטן מן ההבלים המופיעים בספר הזה. הבל חביב במיוחד הוא הקביעה כי השם "יהווה" מורכב מ"יה" ומ"חווה" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב). כל זה לא מפריע לו להיות רב-מכר גדול מאוד בארה"ב. מה זה אומר? לא תמיד קול המון כקול שדי, ולא תמיד קול שדי כקול שדיים.

נעה מנהיים מנסה להסביר מדוע ספר זה הפך לרב-מכר אצלנו, היהודים, במדינת ישראל, בעוד הפסיון של ישו נדחה. במאמר ב-YNET היא מגיעה למסקנה הצינית-משהו ש:

יתכן שכל ההיקסמות הזו שלנו ממעלליהם של אחינו הנוצרים, מקורה באיזושהיא תחושת אחווה. בעוד שה"פסיון של ישו" שקול לסרט וידאו משפחתי, שבו אנו יכולים לצפות בקרובינו ובקורותיהם, לצקצק בלשונינו ולומר "הנה, תראו מה יצא מהם. תמיד חשבתי שהוא קצת לא יוצלח, הישו הזה", "צופן דה-וינצ'י" - עם הספקולציות הפרועות שלו על ילדיהם של ישו ומרים - מאפשר לנו להאמין להרף עין שאולי אחותנו הקטנה והגבר שלה אכן יצרו שושלת מכובדת, שצאצאיה מלכו בצרפת, ושאולי, רק אולי, מתרוצצים להם אי שם בעולם, ישועים קטנים, אחינו האובדים. לבנו היהודי, האמון על קיבוץ גלויות, מתרחב. אחרי הכל, כולנו יהודים.

מה הפך את הספר הזה, בניגוד לרבים אחרים, שאף הם ספרי מתח "מתוחכמים" לא פחות לרב-מכר כאן ובארה"ב?

האם הטריוויאליות הסמבולית המגוחכת שלו, המאפשרת לקורא לחשוב שהוא גם למד דבר-מה בעל ערך ולא רק העביר את זמנו בקריאת טקסט מותח, או אולי סקרנות עמוקה ובלתי נשלטת לדקדנטיות האירופית, שבמקרה דנן מתיחסת לכנסיה ול"דה וינצ'י"? מיותר לציין שיש המותחים קווים מקבילים בין ספר זה לבין "שם הורד", קווים מוזרים, אבל שבהחלט מצביעים על ההיקף הנרחב של קוראים לדן בראון.

אך ישנם בוודאי גורמים נוספים להצלחת הספר. הראשון שבהם היא העלילה השקופה, החוזרת על עצמה ללא הרף ומבוססת על תחבולת  ההצלה הפתאומית. תבנית זו משחררת את הקורא מהצורך להיות ממש "מתוח" ומפנה אותו להתבוננות ברכיבים אחרים שבראון מעונין שיתבונן בהם, למשל צבירי המידע הקונספירטיבי-היסטורי-דקדנטי המובאים בכמויות עתק בספר. למשל הרעיון שלישו ולמריה יש צאצאים במאה ה-21 בצרפת, למשל סיפור התאהבותם של סופי ולנגדן. שאלתי את עצמי: מדוע  היות טיבינג הדמות הרעה לא מוסתרת כלל בספר, ואפילו סיפור חטיפתו נשמע כפארסה על תחבולות מהסוג הזה? האם בראון מפעיל נרטיב עתיק יומין של פרוטגוניסט-אנטגוניסט [ישו/אנטיכריסט]? אבל, ננסה לראות את זה מנקודת המבט של הקורא הממוצע, אותו קורא שכל רצונו להנות מקריאתו ואינו מחפש עומקים במקומות שאין בהם עומקים אגב. [זו הטעות לדעתי של פרופסור קליינברג. הוא, הפרופ', איננו הקורא הצפוי של דן בראון]. הקורא הממוצע, לדעתי, מקבל סיפור צפוי, עם כיסוי דקיק של הפתעה שמאפשר לו, לקורא, להרגיש כמו הוא פיענח את החידה ברומאן, למרות מאמצי הסופר להסתיר זאת. מה צריך יותר כדי להחמיא לקורא? כדי לגרום לו להרגיש "חכם" ופותר חידות?

הסיום הקטשי של הספר, מפגש המשפחה פשוט נשמע כתסריט עתידי לסרט הוליוודי. התבנית הזו, שחכמי הוליווד עלו עליה כבר לפני כמה עשורים זוכה בסיפור הזה למיצוי ולמימוש מופלא, על גבול האגדה אם לא הנס, הנה עוד סיבה למכירה טובה.
כך, בין הזלזול של קליינברג לבין הזלזול של מנהיים [הנסמכת על קליינברג] חי לו ספר חיים עצמאיים, מבלי להתיחס כלל לביקורות החריפות אודותיו. הפער הנצחי בין הקוראים המיומנים והאלטיסטים לבין הקורא הממוצע שוב מתבטא בפער בין הביקורת לבין נתוני המכירות.

אני, לכשעצמי, חושב שזה אחד מספרי המתח הגרועים שקראתי, אשר מנצל באירוניה ובציניות חומרים מרתקים מההיסטוריה של הנצרות.

חבל

זה הקיץ, אין לי ספק. אני עובר בין הפורומים השונים והרבים ברשת העוסקים ביצירה, בכתיבה יוצרת והטכסטים שמפורסמים ממש גרועים ברובם. בתוך המלל האינסופי הולכות הפרופורציות האסתטיות לאיבוד לפעמים, ועתים אדם מתבונן, קורא ומשתאה לנוכח העזות של אנשים לפרסם את צרור מלותיהם, לקרוא את התגובות הדביקות שהם מקבלים ובמיוחד את היעדר ההומור העצמי המיזערי ביותר.

אבל זהו טיבה של התרבות בה אנחנו חיים. תרבות שוויתרה על היכולת לשפוט דבר-מה.  הסובייקטיביזם הקיצוני, הרלטיביזם הקיצוני והרדיפה המוטרפת והמוקצנת אחרי האישור ש"אדם קיים" והזכות ל"אושר" בכל מחיר, והזלזול בתהליכים מעמיקים של פרשנות, שיפוט, ויכוח וקביעת נורמה הופכים כל מקליד מלים ל"משורר" ולאמן.

מה לו לאוהב תרבות, לחוקר תרבות, לאיש חינוך, למתווך ולפרשן כי ילין על המצב?

לכאורה התרבות המערבית משקפת , בשלב התודעתי-הכלכלי הנוכחי, את "שיא האושר" של היחיד [אותו יחיד/ה שיכול כלכלית לממן "אושר" ומימוש עצמי]. הוא מחובר אל כל העולם, הוא יכול להחליף זהויות בשניה, המיניות הפכה נזילה לגמרי, הרעב נמצא במקומות אותם  אינו רואה לעולם. דבר לא מעיב עליו ועל חירותו.

יש לי נטיה מאוד מוזרה לקנות ספרי שירה. חלקם גרועים, כמו השירים המפורסמים בפורומים וחלקם של משוררים שעבר זמנם ובטל קורבנם, אך יש מי שעדיין זוכר להם חסד נעוריהם. הדוגמה לכך היא קובץ השירים שמצאתי בספרייתי:

 קדיה מולודובסקי בשם שירי ירושלים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971, תרגם מיידיש מרדכי סבר. 96 עמודים, איירה צילה בינדר. [כן, כן אותה צילה שהיתה אהובתו של אלתרמן]

רוב השירים נשמעים קיטשיים כיום. מרביתם שירים רליוגיוזיים, יש בהם תחושת גאולה הנשמעת כיום מגוחכת.

אבל רציתי להראות  בית משיר אחד בלבד על מנת להציג את השימוש התמים-לכאורה או תמים באמת של קדיה מולודובסקי בחומרים היהודיים השונים.  קדיה מולודובסקי היתה משוררת לילדים. ספר זה הוא ספר שירים למבוגרים.  כמו נורית זרחי שפרסמה חומרים למבוגרים, כמו יוצרים רבים בעבר הישראלי שלנו, שפנו אל הילדים על מנת לייצר את אותו "כוך היתוך" ישראלי, מומצא, שבגללו יש המכנים את נעמי שמר, לאחר מותה, כמובן, הישראלית האותנטית, מייצגת מושלמת של שירת "העמק" .

שולמית הנאווה אצל שלמה המלך

ותבוא הנאוה שולמית אל המלך שלמה

ובצמותיה - חבצלת השרון

ויאמר לשולמית הנאוה המלך שלמה:

איך הגעת משיר השירים לארמון?

ומה רוצה השולמית הנאוה משלמה המלך? היא רוצה שיוציא אותה משיר השירים. ומה עונה לה המלך?

"אך לעד יהי שיר-השירים מקום שבתך / ומחיר יפיך זה תשלמי כל השנים"

תמימות קדושה או ציניות מודעת ומיתממת?

אירוניה או סנטימנטליזם קיצוני?

המישהו מאמין שמחברת "פיתחו את השער" כתבה טקסטים גרועים כאלה?