| 7/2006
אלוהים שלי מאחורי הברוש
הספר "ההיסטוריה של אלוהים" מאת קארן ארמסטרונג מסתיים כך:
בני אדם אינם מסוגלים לשאת ריקנות וייאוש; הם ממלאים את הריק על ידי יצירת מוקד חדש של משמעות. האלילים של הפונדמנטליזם אינם תחליף טוב לאלוהים; אילו ביקשנו ליצור אמונה חדשה ושוקקת חיים בשביל המאה העשרים ואחת, אולי היה עלינו לעיין בהיסטוריה של אלוהים כדי להפיק לקחים ולדעת ממה להיזהר. [עמ' 411]
כדאי להבין כבר בהתחלה שזה ספר השייך למחלקת "ההיסטוריה של הרעיונות", הספר מנסה למצוא את הקשר ההכרחי בין שינויים חברתיים-כלכליים-תרבותיים ופוליטיים לבין השתנות דמותו/הקונצפט של אלוהים בתרבות האנושית.
אין ספר זה עוסק בהיסטוריה האישית של אלוהים, את זה עושה ג'ק מיילס היטב בספרו "אלוהים ביוגרפיה". לא ממש מעניין את ארמסטרונג בספר הזה אלוהים כדמות מתפתחת, אלא יותר מעניין אותה הקונצפט "אלוהים" והתפתחותו.
יש גם להבין היטב, שארמסטרונג אינה מטילה ספק כלל ועיקר באמיתות של חוויות ההתגלות השונות שחוו נביאים שונים ואישים-אנשים שונים במהלך ההיסטוריה של המונותיאיזם, נהפוך הוא. חוויותיהם המומללות הן בסיס מעולה, עבורה, לניתוח השינויים בתפיסת אלוהים לאורך ההיסטוריה בשלוש הדתות המונותיאיסטיות השונות.
באחד הבלוגים שקראתי:Todd's Hammer לשם הכנת הרשימה הזו כתב טוד :
In general, I understand Armstrong's arguments about the relationship of logos and mythos, but I find that the stark divide between the two can be problematic. It's a common division that ends up functioning to excuse religion from intellectual and moral rigor.
יתרה מכך, בעקבות דבריו של טוד, ובעיקר בעקבות הניתוח של ארמסטרונג על ההבדלים בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית עולה, שהכנסייה המזרחית מושפעת מאפלטון, מתפיסת "ההאצלה" של פלוטינוס, או כפי שהיא כותבת:
היוונים ניגשו אל האלוהים באמצעות שלוש ה"היפוסטזות" וסירבו לנתח את מהותו היחידה, הנסתרת. אוגוסטינוס עצמו ונוצרים מערביים אחריו יצאו מן האחדות האלוהית ואחר דנו בשלוש ההתגלויות שלה. [עמ' 135]
בעמוד 134 היא כותבת: "הם [הנוצרים המערביים – אב"ח] ביקשו ליצור אלוהים רציונאלי ומובן לתקופת ההשכלה". כלומר, המתח בין המיתוס לבין הלוגוס, הנטייה לאחד משני הקטבים, על פי ארמסטרונג מובילה לחוסר איזון בסיסי בתפיסת האל ולתוצאות היסטריות מעניינות, למשל האל הרציונל של המאה ה- 18 הוביל ל"מות האלוהים" [עמ' 134, ודיון מורחב בנושא בפרק 10] או נטייה קיצונית למיתוס מובילה לדמויות נוסח יעקב פרנק ואנטינומיסטים אחרים בנצרות.
הספר גם חוקר ובודק את דמות האלוהים בשלוש הדתות, כאשר הדיון בשלוש הדתות נעשה על פי סדר הופעתן על "בימת ההיסטוריה" [כלשון הפראזה]. שוב, חשוב מאוד לציין שארמסטרונג אינה מטילה כלל ספק באותנטיות ובאמינות של תיאורי ההתגלות השונים של האל, נהפוך הוא. עם זאת, עולה מספרהּ, שרק כאשר יש תנאים נכונים ההתגלות נקלטת והופכת לדת המונית ו/או מעניקה תשובה לקבוצות תרבותיות שלמות המוכנות לקבל אותה, לפני שהיא הופכת לסוג של ארגון, שליטה וניהול של מיליוני בני אדם. יתרה מכך, היא גם רואה איך האל בעל החמלה, שראשיתו תגובה לעניים, לחלכאים לאחרים של החברה הופך במהלך הזמן לאל מגדרי, אָלים אשר מדיר את האחרות אך לא רק ממרכז החוויה הדתית והעשייה היומיומית.
הסקירה ההיסטורית של 4000 שנות מונותיאיזם מצליחה להתארגן סביב פרדיגמה מרובעת פאות: מיתוס/לוגוס; שינוי היסטורי/שינוי דמות האל:
הפרדיגמה בטבעה דיאלקטית ודינמית כיוון שהיא בנויה על שינוי מתוך מתח וניגוד בין ארבע הפאות שלה.
רכיב נוסף ומרשים בתהליך ניתוח תפיסת רעיון האל ודמותו של ארמסטרונג הוא הצבעה על התהליך בו האל של המיסטיקנים הנתפס כ"אין" מוחלט הופך לחלק מהתפיסה המודרנית של שתי המאות האחרונות את האל בקרב תיאולוגים רציונליים או פילוסופים שונים.
כך, רעיון האל הפרסונאלי המקראי, האל שהוא "יש" בנצרות המערבית מתמוסס לו אט אט לכדי "אין" , והופך בלית ברירה לאל אישי, שיש לחפש אותו בתוך העצמי, כי רק כך הוא יימצא.
כולם טענו, בזמן זה או אחר, שמדויק יותר לתאר את אלוהים כ"אין" מאשר כרישות עילאית, מכיוון שהוא אינו קיים בכל דרך שהיא שאנו מסוגלים לתפוס אותה. במרוצת הדורות איבד המערב בהדרגה את התפיסה היצירתית הזאת של אלוהים. קתולים ופרוטסטנטים החלו רואים "בו" ישות שהיא מציאות אחרת שנוספה לעולם שאנו מכירים, והיא מפקחת על מעשינו כמין "אח גדול" היושב במרומים. אין תמה אפוא שרעיון זה של אלוהים לא היה מקובל על רבים בעולם שלאחר המהפכה, שכן נדמה היה כי הוא גוזר על בני אדם שיעבוד שפל ותלות לא יאה שאינם מתיישבים עם כבוד האדם. הפילוסופים התיאיסטים . [עמ' 364]
הספר דן בסוגיות רבות המפעילות את התיאולוגיה ואת החשיבה הדתית גם בימים אלה. אין ברצוני לערוך סקירה של כל הרעיונות בהם יש דיון בספר. אני רוצה לסיים את דבריי בהמלצה חמה מאוד לקריאת הספר.
· הוא ספר קריא מאוד.
· הוא סוקר בהגינות רבה את ההיסטוריה של הרעיון המונותאיסטי
· הוא נותן כבוד עמוק לכל דת
· גם המאמינים באלוהים יכולים לקרוא בו ללא חשש
| |
לצחוק על הרקול פוארו, למשל
אך לא רק עליו. ספרו של אדוארדו מנדוסה*
<עיצוב הכריכה הוא מעשה אומנות בפני עצמו. ולכן העדפתי להדביק תמונה גדולה ולא קטנה של הדש הקדמי >
הוא מלאכת מחשבת של פארודיזציה והגחכת ז'אנר הבלש ה"רציני", זה שתופס את עצמו כספרות יפה ו/או כספרות שיש לה משהו לומר על העולם.
הבלש הוא חולה-נפש או מטורף המאושפז בבית חולים לחולי נפש - מוסד פסיכיאטרי - ומוצא ממנו לצורך ביצוע משימה קלאסית לבלש א-לה-הרקול פוארו ואחרים "איך נעלם אדם מחדר סגור לגמרי, במוסד סגור לגמרי, ואיך הוא גם חוזר אליו?"
ברור שיימצא פתרון הגיוני לתעלומה, ברור גם שהפיתרון יימסר בסוף העלילה. לא ברור מה יעלה בגורלו של הבלש המטורף, שדי מהר הופך למטרת המרדף של המשטרה וגם של המפקח פלורס אחריו. המפקח הוא זה שהחליט להטיל עליו את המשימה.
יתרה מכך, הבלש האומלל שלנו לא מקבל הוצאות או שכר טרחה, אין לו חדר-בית מקום לנוח, הוא מסריח כשהוא לא מתקלח,אבל הוא מסריח כי הוא נופל כל הזמן לבורות ביוב או לערימות זבל. כלומר, הגחכת הדמות על ידי מנדוסה נעשית בכל מישור אפשרי. הבלש הוא שורד מקצועי, המוצא מחייתו בכל דרך אפשרית כולל מכירת גופו.
אבל ובעיקר, כפי שגם אלכס אפשטיין העיר על כך יש לו יכולת דיבור יוצאת דופן במיוחד. שפתו עשירה, רהוטה, קולחת ועומדת בניגוד לדימוי הבסיסי שלנו עליו, ולמידע שהוא טורח לתת לנו על ילדותו העשוקה.
לטעמי, חוץ מאירועי העלילה המצחיקים עד דמעות, גם השפה של הסיפור הזה מפתיעה בתנועתיות שלה בין משלבי לשון שונים ללא מאמץ ניכר [אם כי אני משוכנע שטל קרן, המתרגמת עבדה קשה מאוד]. המורכבות הזו של השפה היא מרכיב נוסף ביצירת הפארודיה, הצחוק וההומור של הטקסט.
ועם זאת, למרות הרכיב הפארודי, הפיקרסקי הסיפור הזה מתעסק בנושא מרכזי בחברה הספרדית בתקופת הרומן - 1977, המעבר מפרנקו הטוטליטר לחברה דמוקרטית ופתוחה, ויש בו ביקורת עזה על המשטרה, מוסדות פסיכיאטריים ועל הקשר בין הון-שלטון. [אינני יודע עם מנדוסה קרא את פוקו, אבל ובוודאי הוא הכיר את השיח סביב מנגנוני הכוח החברתיים בטרמינולוגיה פוקויאנית ו/או אחרת].
הרומאן מומלץ מאוד מאוד לקריאה. הוא קצר, 173 עמ', הוא עלילתי מאוד, הוא מצחיק מאוד, התרגום לדעתי מעולה.
שמחתי במסגרת חיפושי אחרי חומר ברשת לגלות שאלכס אפשטיין כתב עליו גם בבלוג שלו וגם מאמר ביקורת קצרצר ב'הארץ'.
בבליוגרפיה
1. כאוס שמח והרבה פפסי קולה - אלכס אפשטיין, הארץ, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=612763&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
2. וורדים ואפר - אלכס אפשטיין - http://www.notes.co.il/epstein/13047.asp
3. פיליפ מתהפך בקברו - מאיה פלדמן - YNET - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3134301,00.html
4. ברצלונה פארק - רומי מיקולינסקי - ואללה תרבות - http://e.walla.co.il/?w=/203/782787
5. גבר מחפש קבר - גלעד סרי לוי - הצופה - http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=36278
*תעלומת הקבר המכושף, תירגמה מספרדית: טל ניצן. סדרת לטינו, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה
| |
ואיפה מוחמד?
ק.ג.יונג, תשובה לאיוב, ליבידו, 2005
המסה הקצרה, יחסית, בספר זה מעניינת לא בגלל מה שיש בה, ויש בה הרבה, אלא ובעיקר בגלל מה שאין בה. אין בה התייחסות לאסלאם.
על מנת להבין את הפליאה שלי יש אולי לדעת שבמסה הזו יונג מתעד את תולדותיו של יהווה, או למצער, עסוק בתיאור האל, ניתוח המבנה הפסיכולוגי שלו [כמעט הייתי אומר הפסיכוטי שלו], והדרך בה מצא יהווה את הפתרון המבני-הפסיכולוגי למורכבות הפנימית המהותית שלו.
כך כותב יונג "יהווה אינו מפוצל אלא אנטינומיה, כלומר בעל ניגוד פנימי מוחלט, תוצאה בלתי נמנעת של הדינמיקה הפנימית האדירה שלו." לשון אחר, הרע אינו היעדר הטוב אלא היבט של השלם, היבט נוסף של האל.
לאורך המסה מסביר יונג את קיום הרע כתוצאה של היות יהווה חסר מודעות עצמית לגמרי. הוא מגדיר את אלוהים כ"כל יודע" אך חסר מודעות ולכן, יסוד הרע שבו הוא היסוד הדינמי שמפעיל את האל, וגורם לו לעשות "מעשים" מוזרים, למשל סיפור איוב.
סיפור איוב, מבחינת יונג, הוא הדוגמה המובהקת לפיצול הפנימי של יהווה, למשבר הפנימי החזק שלו כשהוא מבין [מגלה מודעות עצמית] שהאדם נעלה עליו מבחינה מוסרית, כי לאדם יש מודעות עצמית. יהווה בסיפור איוב אינו בעל מודעות עצמית אלא ביטוי לכוח עריץ וחסר מוסר שכוחו בכוחו בלבד. " הוא [יהווה, אב"ח] אינו רואה כלל את איוב ואת מצבו. דומה הדבר כאילו עומד מולו יצור רב כוח במקומו של איוב, כזה שיש טעם להתגרות בו. .. יהווה משליך על איוב פנים של ספקן, שהוא אינו אוהב אותם משום שפניו שלו הם המביטים בו במבט ביקורתי לא נסבל" "לדבריו של יהווה יש מטרה...שקופה, והיא להפגין לעיני האדם את העוצמה הברוטאלית של הדמיורגוס"
אלא, אליבא דיונג, יהווה זיהה שהאדם מוסרי יותר ממנו, בעל תודעה גבוהה משלו " כאן [בדרמה של איוב – אב"ח] יהווה נתקל באדם בעל כושר עמידה המחזיק בצדק שלו עד שהוא נאלץ להיכנע בפני הכוח הברוטלי. איוב ראה את פני האלוהים ואת הכפילות הלא מודעת שלו". הפתרון הוא חזרה של סופיה, חכמה, לחצר השמימית, אותה סופיה שלדעת יונג גורשה תמורת נישואי יהווה עם עם ישראל, העם הנבחר.
לדעתו של יונג נישואים אלה עבר נדחו לצורך נישואי יהווה עם עם ישראל. האירוע המכונן בסיפור איוב, הוא תוצאת הדרת היסוד הנשי מהאלוהות. אירוע מכונן גם לאדם ובעיקר לאל " שהותה לצד יהווה משמעה נישואי קודש (Hierosgamus) נצחיים שמתוכם נוצרים ונולדים עולמות. אלוהים מבקש להתחדש במיסטריום של חתונה שמימית [ כמו שנהגו האלים המצרים לעשות מקדמת דנא] ולהשתנות לבן אנוש."
כאן לפחות אני, בתהליך הקריאה הפלטתי "וואוו" קטנטן. מי שזוכר את ספרו של ג'ק מיילס, אלוהים ביוגרפיה,
יודע שאחת הבעיות המרכזיות של אלוהים היא היעדר צד נשי מובהק באישיותו ובמהותו, דבר המכונן כוחנות גברית-דומיננטית, סוג של פטריארכאליות שרירותית, אכזרית ורחומה בו זמנית. [תמיד אני חושב על דמויות של מנהיגי שבטים שביד ימין הורגים בלי מחשבה וביד שמאל מקרבים ומלטפים. דמות כזו היא כמובן דמותו של פול מודאדיב, הגיבור של "חולית" של פרנק הרברט].
גם יונג רואה בגירוש הזהות, הישות הנשית העליונה מהחצר השמימית סוג של נכות אלוהית המובילה לעריצות חסרת מודעות. שניהם מדברים כמובן על התנ"ך. [יש להדגיש שמיילס פרסם את ספרו שנים אחרי יונג, ודי סביר שהוא קרא את יונג].
בנקודה הזו עובר יונג לנצרות, ומסביר בהרחבה את הצורך העמוק של האלוהות להתגלם בבן אדם, ל"רפא" את העולם, להבין את האדם העליון מוסרית בגלל המודעות שלו.
אני רוצה להפסיק את הדיון שלי כאן, כי ההתפתחות שהספר מוביל אליה, והדיון הקצרצר של יונג במצב האנושי-מוסרי-תרבותי לאחר השואה אינו מענייני [אם כי הוא די מעניין אבל די שגרתי ובנאלי]. מעניין אותי יותר מדוע יונג מתעלם מההתגלות השלישית של אלוהים לנביא מוחמד? כחוקר דתות ידוע, וחלק מרוחב הידיעה העמוק שלו בא לידי ביטוי במסה תשובה לאיוב, בולטת במלוא עוצמתה ההתעלמות המוחלטת הזו.
מדוע?
האם החזרה לתמונת עולם מקראית, לאחר התאחדות הכוח הנשי והגברי בחתונה השמימית וההתגלמות בבן היא נסיגה קריטית שהתיאוריה אותה הוא בונה במסה הזו לא מסוגלת לעמוד בה? האם איוב אינו חלק מהתודעה המוסלמית?
המסה הזו של יונג קריאה מאוד, מרתקת בכמות הידע שבה ובמבט המעניין על הדרת הנשים מהעולם הפטריארכלי של היהדות [ גם הנצרות], דבר שהוביל לאירוע הקוסמי שבו האלוהות חסרת המודעת אך יודעת הכל מבינה את נחיתותה בפני האדם אותו יצרה במו ידיה, וכן, לטעמי בהתעלמות המוחלטת מהאסלאם.
| |
Volver
לחזור , אלמודובר
אנחנו לא מוותרים על אף סרט של אלמודובר. זוגתי ראתה את "הכל אודות אמא" כבר עשרות פעמים. יש ליצירה של אלמודובר מקום חשוב בחיים התרבותיים שלנו ובתוך המערכת הזוגית שלנו.
כך שאצנו-רצנו לצפות בסרט החדש שלו.
סיפור פשוט ומסובך בו זמנית.
אבל המשחק המופלא של השחקניות, המודעות העמוקה לג'סטה ולדחיית המניירה משדרים משחק מינורי, לכאורה, בעל אופי מאז'ורי כשהוא על המסך הגדול. [כן ובוודאי , זה לא סרט לוידיאו או ל- VOD] לכו לקולנוע, אלמודובר חושב מסך ענק ולא מסך טלוויזיה [המכונה בסרט טלוויזבל].
נשים כבנות וכאמהות.
חטאים המתגלגלים מדור לדור.
טרגדיה שאיננה טרגדיה בעצם, כי היסוד של הטלנובלה, כפי שכמה מבקרים מציינים, חזק מהטרגדיה. [ובכלל, מי מאמין בטרגדיה בימינו?]
יצאנו עם תובנות מענינות מהסרט. שמנו לב לצילום ה"רגוע" לצבעים שאינם "זועקים" בקיטשיותם.
לחזור לאן?
לאם, להיסטוריה המשפחתית או לבית המשפחה?
המחילה והסליחה, הרעיון הנוצרי העמוק הזה אכן מתממש בתמונה המופלאה שגם מופיעה בפוסט הזה.
סרט מומלץ מאוד. לדעתנו לא לאנשים צעירים, אלא לאנשים שיש להם ניסיון חיים כלשהו שעולה על 20 שנים.
רשימות מהאינטרנט
1. יאיר נווה - YNET - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3268502,00.html
2. גידי אורשר - גל"צ - http://bidur.msn.co.il/msnEntertainment/Cinema/Reviews/200605/20060521132049.htm
3. נחום מוכיח - הבמה -
http://www.habama.co.il/newsComplete.asp?id=2332&Nimg=2&subject=news&page=index.asp
4. רותם דנון - וואלה תרבות -
http://e.walla.co.il/?w=/1000/932126
אם תקראו היטב את כל הרשימות תגלו סוג של אחידות דעים, לשון משותפת. מקסימום הכותבים חולקים על "איכות הסרט". די מביך לחפש תגובות "מקצועיות" על סרט ולקרוא דעות די דומות.
| |
|
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
