לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

שאלות של תרבות


אנחנו חיים בזמנים מיתיים. השינויים המתרחשים בעולמנו פרנסו אֶפּוֹסים עתיקים, ועליהם לכונן אֶפּוֹסים מודרניים חדשים. בתוך החוויה האֶפִּית והמיתית הזו אני חי וכותב את הבלוג הזה.
Avatarכינוי:  אריק בנדק-חבי"ף

בן: 70

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2004    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2004

איך להיות פוסטמודרניסט בלי להיראות ככזה


פירס, א [2001], מקרה ידוע מראש, כנרת:תל-אביב, 588 עמ'


 תרגום בועז וייס, אחרית דבר - ניצה קרן.


רומן מתח  היסטורי המתמקד בשנים הראשונות להשבת המלוכה לבריטניה אחרי תום תקופת קרומוול במאה ה- 17.


צריך לזכור שהמאה ה- 17 נתפסת בהיסטוריה הרשמית כמאה של ההשכלה, של הנאורות, של השתחררות מכבלי הדוגמה הכנסייתית ומעבר לסוג אחר של מדע, המדע החדש.


כפי שנרמז ונאמר בספר יותר מפעם אחת המאבק הוא בין הפילוסופיה המגיעה למסקנותיה בעקבות הקֶשים לוגיים [כולם זוכרים את הויכוח בין מרקו דה-קולא לבין דר' גרוב על החסרונות והיתרונות שבמדע הניסויי ] לבין המדע החוקר אירועים, עורך ניסויים ורק אז מצליח להגיע למסקנות. [כולם גם זוכרים שבספר הרביעי, שנכתב על ידי אנתוני ווד מתברר שדה-קולא הוא בעצם אנדרה דה-קולא נזיר קתולי שבא להפוך את צ'ארלס לקתולי ואילו דר' גרוב הוא כומר בכנסייה האנגליקנית, וכולם יודעים שהקתולים הם שהוציאו להורג את גלילאו, ואילו כאן דה-קולא מציג עמדה אולטרא-מודרנית לזמנו -  האירוניה].


כך אפשר לקרוא את הרומאן ארך היריעה הזה- מאבק בין אמת לבין שקר, בין הרטוריקה הלוגית ה"משקרת" לבין המציאות העובדתית. בין המגיע למסקנות בעקבות "תרגילי מוח" לבין מי שבודק את העובדות עצמן ומגיע למסקנה היחידה האפשרית והיא ככל הנראה האמת.


מיותר לציין שאיאן פירס כותב רומאן זה בתקופה בה מושגי "המדע" ו"האמת המחקרית" נמצאים תחת אש צולבת של גישות פוסטמודרניסטיות, של סובייקטיביזם קיצוני וחוסר יכולת פוליטית [לדעתי] להחליט מה אמת ומה שקר. כך, הגישה הפוסטמודרניסטית הרואה בכל בדל שטות "אמת" [כי אין הרי אפשרות לדעת את האמת, ועל כן אין יכולת למדוד אותה ועל כן אין אפשרות למיין עובדות מול דיעות וכו' ] היא אמו הורתו של הרומאן הזה, ויש לקרוא אותו כרומאן פוסטמודרניסטי, שבו כל ספר-עדות הוא האמת לאמיתה, כלומר אין אמת.


כמובן, שניצה קרן  באחרית דבר המצוטטת אח"כ בדש האחורי מנסה להסביר את ההקשר המיתי-תיאולוגי-נוצרי של הספר, בעיקר על פי הספר האחרון שאמור להיות "המפתח" לקריאת הרומאן השלם, לסדר ולארגן את אי הבהירויות, אבל לדעתי אף היא נופלת בתוך המלכודת הפוסטמודרניסטית כיוון שהיא מעניקה משמעות אחת, תיאולוגית, לספר, ולדעתי, זו גישה מצמצמת מאוד וחסרת פתיחות לחשיבה הפוסטמודרניסטית שהיא כל דבר חוץ מאמירה חד-משמעית.


הסיפור עצמו פשוט מאוד, לכאורה:


דר' גרוב, כומר וחוקר החי באוקספורד [שם מתרחשת העלילה, ואי אפשר כמובן להימנע מהאירוניה הנוספת כשחושבים על "אוניברסיטה" ועל צרות העין וצרות המוח האינטלקטואלית המתוארות בספר] מת בעקבות הרעלת זרניך. ארבעה אנשים מתייחסים לאירוע הזה.


העדות הראשונה נכתבת על ידי מרקו דה-קולא, שמתברר בסוף שהוא אנדרה דה-קולא כומר קתולי שמטרתו לא להרוג את המלך אלא להפכו לקתולי. הספר הראשון מציג תמונת מציאות, שבה בעיקר עולה שרוצחת דר' גרוב היא בחורה בשם


שרה בלאנדי שהופכת מִספר עדות אחת לספר עדות שני לדמות החשובה ביותר בספר, לכאורה.


העדות השניה היא של  פרסקוט, המסיבה את תשומת הלב לקנוניה מלכותית, כנראה, הקשורה לדיאלוג בין קרומוול למלך צ'ארלס ובמהלכה הפך אבי פרסקוט לקורבן. הסיפור מתמקד כנראה בגזל אדמות הקשור לייבוש ביצה גדולה. שרה בלאנדי היא מכשפה הרודפת את המספר בגלל שאנס אותה באכזריות, אם כי לדעתו הוא לא אנס אותה.


העדות השלישית היא של דר' ואליס, מפענח הצפנים של קרומוול והמלך אחר כך, מרגל אשר שנאתו לדה-קולא יוקדת כי לדעתו דה-קולא אחראי לכך שמשרתו/אהובו מתיו עזב אותו וגם נרצח אחר כך. ואליס קולט שיש אירוע רב חשיבות שעומד להתרחש, אבל הוא לא מסוגל כלל עקב אופיו הייחודי להבין את המציאות ולכן מושם ללעג ולקלס. הוא עם זאת מקריב את שרה בלאנדי למען שלום הממלכה - משרת הציבור המושלם.


העדות האחרונה, ולכאורה "האמיתית" היא של אנתוני ווד, שלאורך הספר מוצג דווקא בהיותו שולי, חסר חשיבות. זה כמובן הטריק הכי בנאלי בתחום ספרי הבלש - המשרת עשה זאת , או במקרה שלנו, דווקא "ווד" הוא הרוצח בשגגה. העדות הזו היא סוג של רומן רומנטי, אנחנו מגלים את "מהותה האמיתית" של שרה בלאנדי, קוראים על האהבה בינו לבינה.


הקורא את הספר הזה לא יתבלבל בין העדויות הסותרות, הקורא גם לא מתחייב כלל לקבוע מה אמת ומה שקר, כי הכל "אמת" כל עוד אין לנו ממצאים עובדתיים שאינם מוטלים בספק לקבוע מה אמת ומה שקר.


אין ספר זה "קל לקריאה" במובן של ספר מתח שהמעבר בין דפיו מהיר בשל עלילה מהירה ודינאמית, נהפוך הוא. דווקא דגם ה"רשומון", ארבע עדויות שונות וחידת "מי רצח את דר' גרוב" משמשים בסיס לסיפור היסטורי המנסה להציג את התקופה באנגליה מייד לאחר תום שלטונו של קרומוול ולפני המהפיכה המפוארת. מיקום הסיפור בעיקר באוקספורד, עיר אוניברסיטה השטופה בדעות קדומות והמאבק ב"מדע החדש" משמשים רקע לעיסוק מורכב ומעמיק בסוגיות מרכזיות של סוף המאה העשרים: אמת/שקר ; יש אלוהים / אין אלוהים; מעמד חברתי ; גבריות-נשיות וכו'


הרומאן בעל האופי הפוליפוני  מושך לכיוון של כתיבה קליידוסקופית, עירבוב בלתי פוסק של חתיכות מציאות, ומציע אפשרויות שונות לדרך בה הפרשנות לפעמים הופכת לעיקר, לאמת [פוסטמודרניזם במיטבו]. האם יש ביקורת ברומאן כנגד גישות כאלה או אחרות? לדעתי באופן חלקי מאוד. הרומאן שבוי בתוך פואטיקה פוסטמודרניסטית, שיש הטוענים שהיא עריכה בעיקרה מתוך אמונה שאין "כבר מה לומר" אלא רק להעמיד הדברים בהקשרים חדשים. עם זאת, האירוניה שבתוך הרומאן מייצרת ביקורת ומאתגרת ללא הרף את הקורא.


לדעתי, זה לא רומאן ל"ציבור הרחב". זה מסוג הרומאנים שהקורא חייב להגיע אליהם כשהוא נושא עמו מטען תרבותי די נרחב כדי להפיק ממנו את המיטב שבו.


אני לא חושב שהרומאן עומד ברמה אחת עם "שם הורד" של אומברטו אקו. חסר לדעתי ברומאן מבנה העומק של "שם הורד", איזו חידה קיומית-גורלית כמעט טרנסצנדנטית שגילויה ימוטט את העולם כולו. ב"מקרה ידוע מראש" תבנית העומק הזו לא מתקיימת, ובוודאי התבנית של המשיח המומת וחוזר לחיים בכל דור, עליה מצביעה ניצה קרן איננה מצליחה לייצר את העומק של אקו.


הרומאן רק לבעלי הסבלנות.


נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 25/9/2004 08:46   בקטגוריות יומן קריאה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יצחק שפי ב-21/10/2004 23:55
 



לראש השנה - שיר מתורגם


וִיסָר זִ'יטִי - הדברים הקטנים*, תרגם מאלבנית  רמי סערי

 

רק בעלה אחד

אוכל לדבר על יער

 

ורק כוכב אחד

אומר שאינך לבד

 

נעל אחת אבודה

מעירה לך דרך בלי סוף

 

הדלק סיגריה אחת

מחפיסת פרומתאוס.

 

-

"הארץ" , מוסף תרבות, 6 באוגוסט 1999





אכתוב חלק מההרהורים שהשיר הזה העלה בי אז - 1999 כשקראתי אותו, גזרתי אותו מהעיתון וצירפתי למחברת ההפתעות שלי.- אין בכתיבתי ניתוח פורמלי/אקדמי של השיר [זה משעמם אותי לשבת ולכתוב פרשנות אקדמית מלאת ציטוטים, נימוקים והוכחות לשיר, מה גם שהוא מתורגם] אלא ובעיקר המללה של תחושות-מחשבות משהו שיש בו אולי שמץ של פוסטמודרניזם [מה שהם קוראים "ריזום"] או שיתוף בתהליכי קריאה אינטימיים. אין זה כמובן שולל את זכות הקוראים דכאן לבקר/לשלול/לצחוק [מ]תהליכים אלה.

1

ה"אחד" /"האחת" הוא מפתח לקריאת השיר הסינקדוכי/מטונימי הזה. הם הדברים הקטנים, הבודדים שמתוכם לומדים את הגדול יותר. אין דיבור על "היער" אלא רק מתוך "עלה אחד", למשל. אלא שמשחק הסמלים הזה הוא אירוני מאוד, כי כבר בבית השני יחד עם האפשרות לראות ב"כוכב" סמל ליקום הוא בעיקר סמל לאי בדידותו של הדובר - האדם? - ביקום או על פני כדור הארץ.

2

כשקראתי את השיר מייד נזכרתי במשפט "אלוהים נמצא בפרטים" אם כי בפועל אין בכלל קשר בין המשפט הזה לבין השיר. מצאה חן בעיניי הראיה שהיא בבסיסהּ בנאלית להפליא, שהקונקרטי הוא הבסיס להכללה: עלה-יער או שהנעל "מעירה" דרך בלי סוף. כמובן, שכקורא שירה ישראלי [ואני מניח א-פריורית שז'יטי לא שמע על אלתרמן, אך בהחלט הוא נטוע בשירה אירופית של נדודים וכו'] נזכרתי בשיר הפותח של "כוכבים בחוץ" [מה שמצביע ששירת אלתרמן צריכה להיחשב גם כשירה אירופית בעברית]. בעיקר היות הנעל  האבודה "מעירה" הוא יצירת זיקה לא הכרחית בין נעל לדרך בלי סוף, אך יותר מכך, יש כאן ביטוי לתפיסת ה"אישי" החד-פעמי את העולם, או לתפקיד התודעה האנושית ביצירת המציאות ומשמעותהּ.

3

מעניין לראות בשיר את החלוקה בין אנושי-לא אנושי. העלה והכוכב הם ה"לא אנושי" והנעל והסיגריה הן "האנושי". אפשר בהחלט לראות בנעל את הסינקדוכה לנווד בעולם, המדבר/השר את העולם דרך החפצים שבו. על העלה כבר דיברנו, הכוכב האומר שהדובר "אינו לבד". באיזו משמעות הדובר אינו לבד? רומנטית? יש עוד יצורים תבוניים בעולם? או אולי כוכב הוא "נשמה"? הרמז על כך שהדובר [האדם?] אינו לבד, דרך הכוכב [לא יכול שלא לראות כאן רמז רחוק למיתוס לידת ישו] פותח הרבה אפשרויות בשיר. הבית השלישי בעל הנימה העצובה משהו "נעל אבודה" או ה"גורלית" - כמעט כמו בסיפור אגדה/מעשיה בו סימנים בדרך מבשרים גורל הכרחי. [שוב בית זה  מלמד אותנו על האירופיות של משוררי שנות השלושים/הארבעים בשירה העברית. אני למשל ממש קורא את "משירי הבן האובד"/ בדרך בבית הזה - וברור לי שז'יטי לא הכיר את גולדברג גם, אלא יש להם מסורת שירית משותפת].

4

הבית האחרון הוא ה- punchline של השיר השלם. אני מניח שיש סיגריות בשם פרומתיאוס, אבל הרי אנחנו כקוראי שירה מיומנים יודעים שהמשמעות בפרומתיאוס, האל שהביא את האש. הקטנת פרומתיאוס לכלל סיגריה היא כמובן שיאו של השיר הזה, המסתכל בדברים הקטנים ומהם גוזר/מבין את הדברים הגדולים, ואולי לא?!

החילוניות המרסקת את המיתוס, מרדדת את המיסתורין או מסירה אותו מהעולם מתגלמת בסיגרית "פרומתיאוס". רק לחשוב על הטיטאן הגונב אש ומביאהּ לבני אדם ולחשוב על "הדלק סיגריה אחת / מחפיסת פרומתיאוס".

 

סיכום

 

הסיכום שאני כתבתי לפני כמעט שש שנים היה: חלוקת הבתים לשני הזוגות אנושי/לא אנושי מתפרקת [לא שיתפתי אתכם בניתוח המשמעויות של "כוכב" מעבר להיותו גרם שמיים] והתפרקות זו מצביעה על כך שהדברים הקטנים, הבנאליים היומיומיים הם תוצרי תודעת האדם, ואפשר באמצעות מבט אחר בהם / או דיבור אחר עליהם להפכם לדברים גדולים ומשמעותיים. כך, אני רואה שלפני שש שנים נטיתי לראות בשיר הזה שיר ארס-פואטי ואילו עכשיו אני רואה בו שיר אירוני על הדינמיות של המשמעות, על מקומם על מושגי יסוד בתודעה שלנו, על מסורת ותרבות.





שנה טובה
נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 17/9/2004 10:16   בקטגוריות סיפרותי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ציון ב-25/9/2004 19:10
 



אבא קובנר - פוסט 3


 

שיכור? באמת?!

כמה הרהורים של שירה המתחזה להיות שירת "שיכורים".

צה

הטובה מנשים, בחורי, האשה

הנחשקת. הטובה בדרכים, ידידי,

נאספת אל ים אל מדבר

אל ריח מלח וגשם ריח אבן קלויה בשמש

טעם עפרות ברזל ודם

אל מקום ממנו אין דרך

רק  להולכים , נערי, בְּשַׁגָּם.

 

צְמא, אחא

צְמא. רק לַצָּמֵא

יש די

 

והותר.

==========


ׁבְּשַׁגָּם =  מילת חיבור, באשר גם [בראשית ו ג] - עפ"י אבן-שושן.

 

אבא קובנר לא מפסיק להפתיע אותי.  קראתי את הקובץ ממנו אני שואב את השירים לפוסטים דכאן, חֻפָּה במדבר  כמה פעמים, ואינני יכול להפסיק ולקרוא בשירים האלה.

השיר שהבאתי כאן, עכשיו, נבחר לשמש כחתימה שלי בפורומים של תפוז. לאחר שהחתימה עלתה, זו היתה התגובה הראשונה עליה:

 



   הטובה מנשים, בחורי, האשה הנחשקת. הטובה בדרכים, ידידי, נאספת אל ים אל מדבר [לא חשוב איפה מצאתי] והמלים כל כך נוגעות וממצות ורק נותרת בי שאלת החלוקה למשפטים. למה לא למשל ככה?: הטובה מנשים, בחורי, האשה הנחשקת. הטובה בדרכים, ידידי, נאספת אל ים אל מדבר


על שאלתו של טללי בוקר עניתי באריכות יחסית, אבל התעלמתי לחלוטין מכך שהשיר איננו שיר חשק ותשוקה, אלא אולי סוג של שיר פרידה ואולי שיר יין.


 


השיר עצמו הוא הראשון בשער שנים-עשר בספר. שם השער הוא: זמר פרידה ודברים / מעם השכור החובק בקבוק ריק / כגיטרה לכל דבר


שם זה מעמיד את מחזור השירים האחרון בספר כסוג של שירת שכרות . אלא ששירת השיכור, השיכור עצמו והשכרות הם תמיד בעלי כפל פנים: מחד שטויות והבלים ומאידך סוג של אמירת אמת ו/או נבואה. על אף הפנים המגוחכות של שם השער, הרצון להצביע על אווילות מוחלטת, השירים במחזור שירים זה דווקא מכילים בתוכם אמירות "פילוסופיות" או תובנות על החיים ועל העולם.


השיר הזה, הפותח הוא דוגמה מובהקת לכפל הפנים של שירת השיכור.


 


קריאה ראשונה ומהירה של הטקסט תעלה חוסר קשר בין חלקי השיר, או בין האמירות השונות. המעברים הזריזים והלא-לוגיים [אבל אין כאן שירת אי-גיון/נונסנס] בין הטורים ומשמעויותיהם מצביעים על חוסר קוהרנטיות הטיפוסית, אולי, לשיכורים.


אבל זה "לכאורה", כי קריאה שניה תגלה שיש שרשור הגיוני בין האמירות השונות בבית הראשון והמעבר לבית השני הגיוני ובוודאי הטור החותם, אכן סוגר היטב את השיר. [כמו פקק טוב של בקבוק יין]


 


פתיחת השיר באמירה "החכמה" על הנשים, כמו איזו התבוננות מעמיקת שנים על נשים מעלה אפשרות של שיר חשק ויין, חיבור טיפוסי ודי שבלוני של שירת היין הפרועה. הפסיחה/ הגלישה של טור זה כבר נדונה בתשובה שלי בתפוז, והנה תוך שימוש באותה נוסחה "הטובה.." עובר השיכור לדבר על הדרך / הדרכים. לדעתי, כאן נעלם לחלוטין האופי המתבונן, אותה תובנה של עומק המפתיעה לפעמים אצל השיכור, ובמקום עליצות הטיפוסית לשירי יין אנו נפגשים עם המלאנכוליה, שהיא הצד השני של השיכרות, שלא נוטים פעמים רבות להעלותהּ בשירי יין. סדרה של אפיוני "סוף הדרך" שחלקם מבוססי ניגודים: ים/מדבר ; ריח מלח וגשם/אבן קלויה בשמש, וכמובן הסיום של הבית הראשון שהוא אמירת הברור מאליו, כמעט: אל מקום ממנו אין דרך / רק להולכים... בשגם" [באשר גם].


מוות, מוות אלים.


לטעמי היסוד האלתרמני בבית הזה בולט מאוד, במיוחד השפעת ספר שיריו הראשון של אלתרמן "כוכבים בחוץ". הצירוף של הדרך המובילה אלֵי מוות היא השיר החותם את קובץ השירים האלתרמני הזה, "והם לבדם", שם מעבר לחיים ולמוות מתקיים הקול האמיתי.


 


הבית השני כמו חוזר אל שירת היין, אבל על רקע הבית הקודם השתיה והאלכוהול נשמעים כבחירה ניהיליסטית, כאולי דרך לשכוח את הממתין או את שהיה. סיום השיר, הרואה ב- צָמֵא כמו יש לו די / והותר היא סיכום ציני-אירוני של מסע חיים או בריחה מהחיים.

נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 11/9/2004 17:18   בקטגוריות הגיגים על שיר  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מעריץ של קובנר ב-31/12/2004 06:32
 



אבא קובנר - פוסט 2


 

התאהבות במשורר יכולה להיות מהירה מאוד ויכולה להיות איטית מאוד. שיריו של אבא קובנר נמצאים בביתי שנים ארוכות, ומדי פעם הם זכו להצצה חטופה יותר או פחות על פי מידת הענין שהיתה לי ברגע ההצצה, או על פי הצורך שלי בשיר מסויים. והנה פתאום, ללא הכנה מוקדמת צצו שיריו ועמדו מולי ודרשו ממני לקראם.

מאותו קובץ שירים גדול, חֻפָּה בַּמִּדְבָּר

 

חֻפָּה נָמוֹגָה

 

מחי הכוס. סגור הטבעת

ובכי שמחה. דולקים נרות.

שושבינַי במעגל זוהר

חובקים חֻפַּת שני

 

אהובתי איננה לצדי.

 

הקורא המיומן או הרגיש כבר בטור הראשון מצפה ל"רע". למשל: סגור הטבעת או חריף מכך: מחי הכוס, מכת הכוס, ואין בין "מכת הכוס" לבין שבירת הכוס דבר וחצי דבר. אלא, שאפשר לכאורה לקרוא את הטור הפותח בצורה אחרת לגמרי, כמו שבירת הכוס, ענידת הטבעת [להתעלם לגמרי מהמשמעות המאיימת ב"סגור" הטבעת - כמעט כמו אזיקים] ולהמשיך לקרוא את שרטוט החתונה במיעוט מלים תוך הדגשת השמחה. מי שמעונין להשלות עצמו יוכל אפילו לקרוא ב"חופת השני" סתם צבע של בד החופה.

אלא, שם השיר לא ממש מספר על חופה רגילה, זו חופה נמוגה, נעלמת, מטשטשת מתפוגגת. שם השיר מעורר אפשרויות פרשנות תרבותיות ואישיות רבות אבל בוודאי לא מעורר אפשרויות של "שמחה" או של חופה רגילה. סיום השיר בהחלט חותם באחת אפשרויות רבות.

אז מה מקסים אותי בשיר הזה? מה גורם להיקסמות הזו [כהגדרתו של מנחם בן בספר בו הוא מנסה להסביר איך לקרוא שירים]. השיר מקסים אותי בישירות הבלתי רגילה שלו. במשחק שלו , האירוני, אולי, בין הידוע מראש - שם השיר - לבין המסיכה המנסה להסתיר זאת - הבית. האירוניה היא הידוע מראש, ועם זאת המאמץ לייצר אמת כואבת ומכאיבה.

השפה החסכונית מאוד, ההימנעות מפירוטכניקה פיגורטיבית ובעצם בשל כך דחיסת משמעויות רבה יותר בכל מילה בשיר.

שיר יפה.

נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 3/9/2004 23:36   בקטגוריות ביקורת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נדק-חביב ב-10/9/2004 07:54
 





81,311
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריק בנדק-חבי"ף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריק בנדק-חבי"ף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)