שאלות של תרבות

מי שזוכר עוד את מאמרו של בובר "דעותיו הקדומות של הנוער" יודע שהמאמר הציג סדרה של דעות קדומות בנושאים שונים, וניסה לפרק את הדעה הקדומה. אחת מהדעות הקדומות עסקה כמובן באמת, ושם בובר מתוך תפיסה חריפה של המציאות הרעיונית של תקופתו, ומתוך היכרות סבירה עם בני נוער העלה את סוגיית האמת היחסית, את הנזק האדיר של תפיסות סובייקטיביסטיות-קיצוניות, את הרלטיביזם [הוא לא ידע מה זה פוסטמודרניזם, אבל הוא ידע היטב מה זה סופיזם] וכוחו המפתה הרב.

ספרה של אסתר פלד פסיכואנליזה ובודהיזם, רסלינג 2005

עוסק באותה בעיה בדיוק, רק מכיוון של הפסיכולוגיה, ולא של הפילוסופיה. [כמו זה ממש משנה..].

במבוא לספר כותבת פלד את הדברים הבאים: [עמ' 11]:

"... אלא גם את "הפרדיגמה הפסיכואנליטית" בכללותה, הרי מדבריו אלה נובע כי חלק מן הזרמים בפסיכואנליזה בת זמננו ויתר על היומרה להביא עמו אמת אל המטופל... וודאי שאינה עוסקת באמת כערך מוחלט."

די נדיר לקרוא טקסטים בתקופה פוסטמודרניסטית המדברים בגילוי לב וללא חשש על כך שיש אמת אחת, שאפשר למצוא אותה, שחייבים למצוא אותה.

אין לי כלים מקצועיים לדון בספר הזה, כי אינני פסיכולוג. אבל יש לי כלים של הדיוט משכיל היודע לקרוא טקסט ויכול לזהות טקסט משובח כאשר הוא נמצא מול פניו. הספר הזה איננו רק דיון והתפלמסות עם זרמים פוסטמודרניסטיים בפסיכואנליזה המודרנית, אלא הוא גם ניסיון למצוא הקבלה בין מזרח לבין מערב, בעיקר לבודהיזם ולזן-בודהיזם.

יש בו הצגה בהירה, לא מוטה [אם כי הקורא בספר בהחלט רואה סוג של הערצה לביון ולגישות בודהיסטיות] של זרמים שונים בפסיכואנליזה [אישית "נדלקתי" על מלאני קליין מהפרק שתיאר את הגישות שלה, שהן הבסיס לגישה של ביון.] של החיפוש אחר האמת, הסירוב לקבל גישות יחסיות, סובייקטיביסטיות, שיתכן שאינן ממש עוזרות למטופל, או בהכללה לאדם.

הספר מסתיים בפסקה הזו:

" על האנשים אשר נטלו על עצמם את האימון הכרוך בתצפית נטולת פניות על התודעה האנושית מוטלת גם החובה להבחין בליקוי התרבותי העמוק הכרוך בריבוי נכסים - וביניהם נכסים של ידע - ולסייע לתודעה ה"פוסט-מודרנית" במאבקה להיחלץ מתוך המבוך העמוק שאליו נקלעה". [עמ' 212]

תפיסת האמת כערך היא משב רוח מרענן בכתיבה המדעית ובחיים שלנו כיום. האמת היחסית, טשטוש מושג האמת, משחקי נרטיבים ההורסים כל חלקה טובה בתחום המחקר ובתחום החיים הפוליטיים והציבוריים ומשרתים גישות כלכליות בעיקר ואינדוקטרינציה של צריכת יתר מוגזמת, אנוכיות וחיפוש אחר אושר חיצוני ללא המקבילה הפנימית ההכרחית. הבריחה מהסבל, ראיית הסבל כמחלה ולא גם כרכיב המוביל לחיים משמעותיים יותר מעודדות פתרונות שווא רבים.

האמת מטהרת, מחטאת והידיעה שיש אמת אחת מוחלטת יש בה כדי לגרום לשינויים רבים.

בגוגל מצאתי, כרגיל, כמה דברים מעניינים על הספר. על ביון בעיקר מצאתי הפניות לאתרים שונים ומגוונים.

מצאתי גם גלרייה מעניינת של פסיכואנליטקאים בריטיים, שווה ומעניין להסתכל בה.

קישורים לאתרים סביב ביון: http://mythosandlogos.com/Bion.html

רשימה ביבליוגרפית של כתביו http://www.psychematters.com/bibliographies/bion.htm

בצרפתית אמנם, אבל עדיין מרתק- גלריה של פסיכואנליטיקאים בריטיים, גם ביון שם: http://aejcpp.free.fr/psychanalysebritannique1.htm

הקבלות בין מלאני קליין לביון: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=13&cat=article&articleid=96

סקירה מקצועית של הספר http://www.hebpsy.net/community.asp?id=9&article=747

התקבלות הספר:

נענע-תרבות: http://tarbut.nana10.co.il/Article/?ArticleID=201913&sid=123

NRG: http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/003/949.html

מאז שאני בן 16 אני קורא את 'הארץ'. תמיד מימנתי את המנוי מכיסי, וכאשר עזבתי את עיר הקודש המנוי המשיך איתי לכל מקום בו גרתי.

אפשר כמעט לומר שיש לי קשר אישי וארוך ימים עם העיתון הזה, ולשמחתי הוא לא הצהיב ממש , למרות פיתויי השוק הרבים.

אבל, הנפילות שלו מכאיבות לי מאוד, כי הן מצליחות להכעיס אותי ברמה אישית ממש.

השנה עשה זאת מוסף "ישראל האחרת" בו ראויינו כרגיל דמויות המתמגרות בצורה סטריאוטיפית:

סבב הראיונות מתחיל עם עלי מוהר, עיתונאי וכותב טורים ב'העיר' התל אביבי, נציג הבועה התלאביבית, שחושב אחרת, כנראה; הערבי המציג אלטרנטיבה לנרטיב הציוני, סלמאן מצאלחה ; החרד שחי עם החברה הישראלית המודרנית-החילונית, וגם לו יש אלטרנטיבה, אברהם רביץ; והנה טופפת ובאה לה שרה שילה, אשר עד לפני כמה חודשים אף אחד לא ידע מי היא, ובזכות הרומאן הראשון שלה [לא משהו, אגב] היא מייצגת ישראליות אחרת; והאם אפשר לוותר על נציגות חיה עדיין מהשואה, סוג של "נביא זעם", אהרון אפלפלד . דילגתי על יקיר שגב שמפריד בין שרה שילה לבין אהרון אפלפלד [אני משוכנע שיש גם איזה רעיון בסדר הראיונות, אבל ..] שנתן ונותן, הישראלי היפה, לא הפוסטקפיטליסט, מטרוסקסואל שענינו כסף והצלחה אישית, מלח הארץ. את הסבב סוגרת דליה דורנר, שופטת בגמלאות וכיום נשיאת מועצת העיתונות.

שתי נשים וארבעה גברים. ערבי אחד וחמישה יהודים. האם אני טועה כשאני מריח "מערביות" גם אצל סלמאן מצאלחה?

ליד כל ראיון מופיע טור של ישראל של המרואיין. גם פה קצת סטטיסטיקה לא תזיק:

משוררים וסופרים: אלתרמן, אמיר גלבוע, עמיחי, דליה רביקוביץ ו-ס.יזהר

וזו ישראל אחרת?

סלמאן מצאלחה בכלל לא הציג שמות אלא סוג של "שיר" ורביץ את הרמב"ם.

הגלריה הזו של הדמויות שנבחרה מאכזבת. היא משקפת, לדעתי לפחות, אטימות בפני השינויים המתרחשים בחברה הישראלית, שמירה על סטריאוטיפיות של מפלגות המארגנות את הנציגים שלהם לכנסת.

אלה אמורים גם להיות הישראלים השורשיים? כנראה שכן, כי בגליון סוכות יופיעו: מור'לה בראון, עזיז דראושה ועדה אושפיז.

אולי ישראל אחרת זה ביטוי חתרני לנוכח הכאוס החברתי, הפוליטי, התרבותי והמעמדי הקיים בחברה הישראלית בעשור האחרון. אולי אלה געגועי האליטה מרחביה אל בני השיח הקבועים שלה, אלה שהם פגשו בבית הכנסת, בשבט הצופים או במסדרונות האוניברסיטה העברית.

וכן ובהחלט, קראתי את הראיונות השונים. אפלפלד כבר לא מחדש כלום. הוא עמוק בתוך הפוזה המייגעת של הסופר "איש הרוח" הניצול מהשואה, שיודע היטב לספר את עצמו. האחרים, לא ריגשו אותי. המראיינים הם "התותחים" של העיתון, חלקם אנשים משפיעים בעצמם, בעלי טורים דעתניים בעיתון ורצון עז להשפיע על סדר היום הציבורי.

כבר יותר משנתיים הזוג אברהמי נכנס לבתי אנשים, מצלם, מראיין ומציג גלריה מרתקת של קוראי הארץ אך גם של ישראלים מסוגים שונים. מעניין היה לראות איזה חומרים מירון רפפורט היה מוציא מישראלי פשוט מהמדור של הזוג אברהמי?!

אבל, סיכונים, מעיתון כמו 'הארץ'?

ראש השנה מופיע לפני יום כיפור, אחריו סוכות חג המתעד ומנציח את המסע במדבר, היציאה אל החירות האכזרית הממיתה את כל מי שאינו מסוגל לחיות בה.

סוכות גם מנציח את מושג הארעיות, הדלות וההסתפקות במועט.

חגים פילוסופיים אם מורידים מהם את ההקשר האלוהי-התיאולוגי ומתבוננים בהם מההיבט החילוני בלבד.

נראה אפילו שראש השנה, כיפורים וסוכות הם שלושה חלקים של מהלך אחד שלם, שאפשר לקרוא לו שינוי.

ראש השנה מצביע על הרצון לשינוי, חגיגת הרצון לשינוי [שנה חדשה], יום כיפור הוא מחיקת חובות העבר המיותרים, המשמשים כמכשול ביציאה לקראת השינוי, העתיד החדש, והעתיד החדש הראוי רק למי שמסוגל לשרוד אותו, ללכת בעבורו בתוך מדבר יוקד וממית, זה חג סוכות.

בתוך כל הרצינות והחגיגיות הזו נמצאת הממשות, המציאות הבלתי נסבלת. מלחמה שהיתה ו"נעלמה", רק וועדות חקירה נשארו אחריה ומאבק עִקֵּש להיצמד לכסא הממשלתי, נשיא החשוד בהטרדה מינית הנתפס בקרנות המזבח והמוני אזרחים המכתתים רגליהם בין ארגון רווחה אחד לאחר.

הורים שכולים מפריעים לנאומו של אולמרט, מתוך העומק המוסרי-האנושי-הבסיסי של מי שדרשו ממנו להקריב את בנו, ולא ברור לו מדוע הוא נדרש להקרבה הזו.

סוגיית ההורה המקריב היא סוגיה ארכיטיפית יהודית. סיפור אברהם ויצחק, "קח את בנך"...וגו'. דא עקא, שהבן לא הוקרב, כלומר במצב סביר של יחסי הורים-בנים, גם מההיבט הפסיכולוגי הרצון להקריב את הבן, הוא בכוונה ולא במעשה.

אם עד המלחמה האחרונה, הורים שכולים ומשפחות שכולות העדיפו שלא להשתמש בקורבן שלהן כבסיס מוסרי-פוליטי בבקשה לשינוי ולפעולה, המלחמה ש"נעלמה" לה פתחה וסימנה עידן חדש. לא עוד.

שום קרבן איננו מובן מאליו.

הגנת המדינה במלחמה מחייבת הצדקות רציניות של הממשלה והצבא.

רעידת אדמה, לדעתי, שרק עכשיו אנו מתחילים להרגיש אותה.

חיפשתי לי שירי ראש השנה ברשת, מצאתי כמה אתרים מקסימים.

אז אתם מוזמנים להנות מהם:

שירים לראש השנה 

שירונט