~

 השבוע האחרון מרגיש לי קצת כמו אז, במסע הגדול.
אולי זו החזרה לבית הריק. החופש המוחלט הזה של הלבד. והשקט. השקט הזה.
אני אוהבת אותו. למרות שלפעמים מרחפת סביבו הילה של עצבוּת.

כן. ככה זה היה גם אז. על יבֶּשֶת-המֱציאות הערים התחלפו. האנשים והשפות והימים, ואני נסעתי בעקבות הקיץ ולא ידעתי להחליט אם אני זזה (מחתימה דרכּוֹן ונוסעת) והשאר נשארים, או להפך – אני נשארת והם מחתימים בי דרָקוֹנים ועוברים דרכי למקומות אחרים.

זה קצת כמו נסיעה במעלית, שאתה לא יודע היא עולה או יורדת עד שלא עוצרים.

וגם עכשיו: מסביבי העונות מתחלפות והימים מתקצרים, ובאותו זמן בנהר- המחשבות שלי, הלבד שוחה כמו דג זהב, ובערב אני פורשת לו רֶשֶת, להביע משאלה.
 

..כמעט (סיפור שכמעט היה באמת)..

הם ישבו על הבאר. הוא שתה בירה. היא מרלו, שעשה אותה כבדה ומחוייכת. האוויר היה מעושן ומואר בחושך כתום ורועש.  הם ישבו קרוב, פנים מול פנים. יד שמאל שלו נשענה על הבאר והיה לו ריח נקי של מקלחת. גם השיער שלה עוד לא התייבש.

הם ישבו שם, שותים בשקט, ופתאום מצאו את עצמם בפינג- פונג מוטרף,  ששניהם לא הבינו איך בכלל הוא התחיל. המילים התמסרו, מזיעות, כמו שני אלופים סיניים שמישהו שחרר להם כדור, והם מתמסרים בו במהירות שיא מעל לרשת המתוחה, ובכל חבטה הם מפתיעים בכיוונים ובמהירות ובמכות מסובבות, אבל התיאום בינהם כל כך מוחלט עד שאף אחד לא יכול להפסיד, או לנצח.

אחר כך היא לחשה:  " דג זהב".
הוא היה מופתע.  "דג זהב?!"
היא חייכה. "דג זהב שמגשים משאלה אחת".
עכשיו גם הוא חייך, ושתה מהבירה שלו בעיניים עצומות. "רק אחת?", הוא שאל, והעיניים שלו נצצו. (הוא נראה לה כמו ילד בחנות ממתקים).
היא נעצה בו מבט: "אחת. אבל איזו שתרצה".
והוא צחק, וחטף אותה מהכסא לחיבוק ענקי.
..

..

אז כשערב,
אני מתפשטת
ויוצאת לשחות עם דגי הזהב המרחפים
ונדמה לי ש
על היבשה החיים נמרחים,
כמו דרך צמצם פתוח בתמונות היפות של זו ש _

ואני שבמים,
או המים שבי

נרעדים _ _ _
מתגלים ~~~~
נרגעים____
ועוטפים ((@))
מקמטים את העור,
מלטפים.

..

הקלמנטינות בשלות ומתוקות ויש להן ריח של חורף, ובכל יום אני אוכלת אחת ונושמת אותן עמוק. והיום שתלתי גם מנטה ומרווה ורוזמרין, וליד הנענע שני שתילים של רוקט.

כשתבוא, נקטוף לסלט.

זה קצת כמו שמתי לי פודרה.