~

נורא קשה להעביר יום שלם עם מישהו שקשה לו, ולא להיות מסוגל לעזור.

טוב. זה אמורפי מדי. אני אסביר.

1. עם מישהו אחר.

אחותי ילדה לפני שבוע, ואחרי שלא ראיתי אותה וגם לא באמת דיברתי איתה מאז הלידה, הצטרפתי היום לאמא שלי וטיפסנו אל ההרים. מצאנו את אחותי מכורבלת במיטה, חיוורת. כואבת לה הבטן נורא. עלה לה החום. היא קיבלה אנטיביוטיקה וזה לא שיפר את המצב. התינוקת, דבר מתוק ושקט ורגוע ומלא חן של יצור בן שבוע אחד, ישנה בעגלה, לא מודעת למה שעובר על אמא שלה. אמא שלי, יעילה כתמיד, התנפלה על בישולים ונקיונות ולהביא את הבכורה מהגן ולקפוץ למכולת בדרך לקניות לשבת. קצת אחר כך הגיעו גם גיסי ואמא שלו, והייתה המולה. המולה שקטה, דואגת, מחבקת כזו, אבל המולה. יותר מדי אנשים שניסו לעשות משהו מועיל, וכמה אנשים יכולים כבר לשחק עם הבכורה כדי שהיולדת הטריה תוכל לנוח, וכמה אנשים יכולים לשאול אם אפשר להביא לה משהו ולשדל אותה לאכול ולשתות ולהושיט לה משהו נגד הכאבים ולהיות איתה ולתהות אם כדאי ללכת למיון או שזה עוד במסגרת כאבים רגילים של רחם מתרוקנת וכמה זמן עבר מאז ההנקה האחרונה. והייתי שם, כלומר, פיזית, ישבתי בתוך ההמולה הזו, אבל בעצם הייתי קצת ליד. כשאחותי קמה להניק דיברתי איתה קצת. ניסיתי לספר לה דברים משעשעים, אבל לא באמת היו לי, כי בסך הכל עבר עלי שבוע דיי מסובך. אחר כך היא חזרה למיטה ואני חזרתי לסלון והסתכלתי מסביבי והרגשתי קצת מיותרת ומאוד מתוסכלת, והיה לי קשה למצוא משהו להגיד או משהו לעשות, ולא היה לי רכב לחזור בו הבייתה. בסוף יצאתי לגינה ונשכבתי על הערסל מול ההרים. כמה שקט היה שם. הסתכלתי איך השמש יורדת לאט ואיך השמיים מתכתמים והרגשתי איך למרות שלא עשיתי שום דבר מאז הבוקר חוץ מלהיות, נעשיתי עייפה מאוד.

2. עם עצמי.

אתמול קלטתי פתאום שאני כל השבוע חיה עם זר פרחים מיובש בסלון. זה זר שקניתי לשבת שעברה, ופשוט התעצלתי לזרוק כשהוא נבל, והוא נשאר, דווקא יפה, על השולחן בסלון. עכשיו, אל תבקשו ממני להסביר את זה, כי אין לי שום הסבר מדעי-הגיוני, אבל אני משוכנעת לגמרי שזר פרחים יבש בבית (כמו גם פרחי-בד אם אתם שואלים אותי) זה לא טוב. אנרגיות כאלה רעות, של משהו מת. אז לקחתי את הזר היבש הזה לקצה הגינה, ליד המחסן, למקום שבו נשארו עוד סמני מדורה, והדלקתי שם אש קטנה של עיתונים ישנים, לתוכה השלכתי את הזר היבש ברוב טקסיות פאגנית, וישבתי להסתכל עליו נשרף. השעה הייתה שתיים בלילה. הכל היה רטוב מטל, ואני ישבתי על מזרון מתחת לפקאן ובהיתי בלהבות, והתמלאתי בריח עשן והקשבתי ללחישות הגחלים. זה לקח אולי שעה, עד שאחרונת הלהבות דעכה, והיה לזה אפקט מרגיע לגמרי. אני לא חושבת שזה בגלל הזר המיובש עצמו, אלא פשוט הישיבה הזו מול המדורה. היה בזה משהו מדטטיבי. החושך והשקט מסביב ומעגל האור. רק מי שאוהב מדורות ומכיר מדורות כאלה, אישיות מאוד, יוכל להבין. אני צריכה לעשות את זה יותר.

עבר עלי שבוע קשה כי משהו בשילוב של התרופות שלי ומצבי ההורמונלי הירחי יצר איזו מהפכה כימית שהביאה אותי לסף רגישות מאוד מאוד נמוך. בכיתי הרבה בלי סיבה. לא. זה לא נכון. בכיתי הרבה מסיבות מטופשות, נגיד, כי היה שיר מעולה ברדיו, או בגלל שקראתי שפתחו חוג קומיקס (לכיתות א עד ה) במרכז התרבות. זה בכלל לא קל לחיות ככה. זה מעייף נורא ומבלבל מאוד, כי בתוך הבכי המטופש הזה הייתי מודעת לגמרי לחוסר האיזון הכימי ולסיבות המגוחכות שמעוררות בי בכי, ובחרתי להניח לעצמי להיות בתוך החולשה הרגשית הזו, ולשקוע קצת מאויר העולם שבחוץ פנימה אלי, למצולות. התכנסתי לתוכי והרגשתי בודדה מאוד.

זה מצב נורא מתסכל. שינויים קיצוניים במצב הרוח הם תופעת לוואי של הסטרואידים, אבל אני לא יכולה להפסיק לקחת אותם כי הגוף שלי מכור, וכדי למנוע התפרצות מחודשת אני צריכה לגמול אותו מאוד מאוד בהדרגה. זה מבאס במיוחד כי פיזית אני מרגישה ממש אחלה: שני אימונים בשבוע ופעמיים בשבוע ריצה זה בערך שיא הכושר שאי פעם הייתי בו. לא כואב לי והכל באמת טוב, חוץ ממצבי הרוח המטופשים הללו. אז אני יורדת במינונים, אבל הקצב איטי מאוד -  כל שבועיים שניים וחצי מילגרם פחות, ועצם המחשבה על כך שאמשיך להיות אומללה ובכיינית ומכונסת בעצמי ובודדה עד שאגמל לגמרי (בקצב הזה זה צפוי לקחת עוד איזה ארבעה חודשים), זו מחשבה מדכאת. אני לא בטוחה שאני מוכנה להסכים לזה.

3. עם שני אלה.

אני לא קרובה מספיק בשביל שתהיה לי דעה, ולא רחוקה מספיק בשביל שלא יהיה לי איכפת.

אני מסתובבת איתכם בבטן. שתדעו.