~

נוכח הפרידה התפנה לי קצת זמן, בעיקר בערב. הייתי צריכה להשקיע אותו בלימודים, אבל הריצה הקצרה בשבת ביער עשתה לי חשק לרוץ ולהשאיר את עצמי מאחור.

אז היום, מדדתי לי מסלול של שני קילומטר. אחר כך עטיתי עלי טרנינג דק ונייקי   פגסוס, רצתי קילומטר וחצי, וחזרתי הביתה מתנשפת כמו אישה שהגוף שלה כבר שכח מזמן איפה הסרעפת.

טוב נו. צריך להתחיל ממשהו.

והמהדרין יאמרו - זו לא חכמה להתחיל. נראה לאורך כמה פרקים תצליחי להריץ את הסאגה הזו.

אז הנה אני כותבת אותה. משימות כתובות מקבלות נופך של משהו שאי אפשר לסגת ממנו בלי סיבה טובה באמת.

צילום של Skip Brown

זה בריא לי? לא יודעת, אבל יהיה קל לגלות: אם זה יהיה לי רע, הגוף שלי יתריע בגוונים של כחול, ואני אפסיק.

(pnn או מישהו אחר חייב להסביר לי פעם למה זה קורה, המטומות כאלה ספונטניות, כשהרמה האימיונית קורסת).

ונובמבר טוב שיהיה. וגשום. ונשום. ואהוב.

לילה טוב.