~

נוכח הפרידה התפנה לי קצת זמן, בעיקר בערב. הייתי צריכה להשקיע אותו בלימודים, אבל הריצה הקצרה בשבת ביער עשתה לי חשק לרוץ ולהשאיר את עצמי מאחור.

אז היום, מדדתי לי מסלול של שני קילומטר. אחר כך עטיתי עלי טרנינג דק ונייקי   פגסוס, רצתי קילומטר וחצי, וחזרתי הביתה מתנשפת כמו אישה שהגוף שלה כבר שכח מזמן איפה הסרעפת.

טוב נו. צריך להתחיל ממשהו.

והמהדרין יאמרו - זו לא חכמה להתחיל. נראה לאורך כמה פרקים תצליחי להריץ את הסאגה הזו.

אז הנה אני כותבת אותה. משימות כתובות מקבלות נופך של משהו שאי אפשר לסגת ממנו בלי סיבה טובה באמת.

צילום של Skip Brown

זה בריא לי? לא יודעת, אבל יהיה קל לגלות: אם זה יהיה לי רע, הגוף שלי יתריע בגוונים של כחול, ואני אפסיק.

(pnn או מישהו אחר חייב להסביר לי פעם למה זה קורה, המטומות כאלה ספונטניות, כשהרמה האימיונית קורסת).

ונובמבר טוב שיהיה. וגשום. ונשום. ואהוב.

לילה טוב.

(וגם אלה שכן...)

לא קראתי חמישה מאמרים בפתולוגיה. לא שיננתי שמות של עצמות בלטינית. לא סיימתי את המצגת שלי בתאי גזע. לא חשבתי אפילו על שמונה צלחות התאים שלי שמחכות לי במעבדה.

(מסקנה: אני עוד במוד של חופש, בעוד הסימסטר מאיץ אקספוננציאלית משבוע לשבוע. תתאפסי על עצמך גברת ליתוס, פן תמצאי את עצמך לפּוּפָה בּבֲּרוֹך אָרוֹך כּמוֹ שרוֹך.

מאידך,

שתינו קפה של בוקר בבית קפה ריק ונסענו לטיול עם הכלבים. במנזר קנינו שני ליטר של שמן זית כבישה קרה וזעתר, ובאבו גוש שני קילו חומוס ופיתות, ונהגתי בארבע על ארבע שלו ביער וגילינו שביל אחד סודי על הגבעות מעל שער הגיא ועשינו פיקניק והיה קל ופשוט וכיף ככה, בלי משקולת של שני טון שממלאת לי את החדר השמאלי. (ובכל זאת הרגשה קצת מוזרה. אני צריכה להתרגל).

כשחזרנו אכלנו תפוז ראשון שנפל מהעץ שלי. 

אחר כך בא קוסם לתקן לי את המחשב: התפוצץ לי דיסק בתוך כונן D. "תופעה נדירה שקורית לאנשים נדירים", כך הוא אמר והפעיל את קסמיו והתקין לי כונן חדש-משומש, ושקשקנו בישן כמו ברעשן, ואחר כך ישבנו לנו בגינה והיה קור כזה נעים של "עוד-מעט-ירד-פה-גשם, בוא-ונשאר-בחוץ" אבל לא ירד.

ונלוש קפצה לעשר דקות וברחה (ככה זה כשחיילים, הלו"ז, גם כשהוא לו"ז שבת, צפוף מאוד), ובלילה קיטי באה לדבר על כל מה שיסיח את דעתה מפרפרי הבטן של הדייט שלה, ואני שמחתי להסיח את דעתה בסוגיות הלב שלי, ומוזר, איך יכולתי לדבר על זה, ואיך הסברתי לה את המצב (הטכני, וגם הרגשי) במין שלווה כזו, וקיטי אמרה לי: "אפשר לשמוע בקול שלך שאת בסדר. אולי זה מסוג הדברים שככה צריכים לקרות", ואני חייכתי אליה ואמרתי "נכון", וגם "כנראה שכן", וגם "מדהים שכבר תשע שנים מאז רבין, נכון?"

ומחר שבוע חדש.

 נ.ב.: תודה לצלם החצב שבכותרת על ששלח לי אותו, ועל שהרשה להשתמש בו, ועל שהוא.

דרמטיזציה של הבל זו הייתה. היום כל היום התהפכתי בקרבי. ישנתי עד הצהריים ואחר כך הלכתי למעבדה וללימודים, ובאוטו שמעתי Morcheeba ישן והחלונות היו פתוחים וחשבתי, הנה אני מתרוקנת מהרגש הזה. והיה חם ולח ועל הכביש היו הרבה מכוניות שנסעו מהר, והאצתי איתם למהירות מופרזת ואמרתי לעצמי- את יודעת בדיוק מה את צריכה עכשיו: נשימה עמוקה ולשים בצד ולהתחיל מחדש.

אבל להתחיל מחדש זה להניח לכל הרגש הזה להתפרק מעצמו בארכיון המחשבות שלי וכמו טוקסואידים מהסוג האלים ביותר הוא עלול להרעיל אותי מבפנים.

הכתבים של האלכסון, (איזה שם מוגזם הם קיבלו), קודם רציתי למחוק אותם ואחר כך כבר לא.

ואני לא יודעת איך אבל יהיה בסדר. יהיה בסדר.

יהיה בסדר איתם. יהיה בסדר איתי. יהיה בסדר לבד או ביחד, או קצת לבד ואחר כך קצת ביחד, או הרבה ביחד, אם יהיה לי מזל. יהיה בסדר חולה או בריאה. יהיה בסדר לקום בבוקר וללכת לישון מאוחר מחוממת בגוף אחר, או בשמיכה. יהיה בסדר לקרוא ולכתוב יהיה בסדר לאהוב. יהיה טוב.

"גם הים נסוג

ויש לו אולי

רגשי אשמה

כמו לי

פתאום

והכל חוף

ויש צדפים לאסוף

וחיוֹת

וצריך לחזור

מהנסיגה

ולאסוף." (יונה וולך. מתוך: שירים שאחרי הספרים ומן העזבון).