יש ילדים זיגזג

כבר זמן מה אני במין מחול שדים עם הקטע הזה, רוקדת מסביבו, במודעות מלאה אליו, שיגיע מתישהו,נמנעת מלהעלות אותו על כתב, למרות שהוא בוער בקצות אצבעותיי, מושכת עד קצה היכולת, כמה זמן אחזיק החורף הזה מבלי לשכתבו שוב?

נכנעתי.מורידה בפניו את ראשי ביראת כבוד, אחרי הכל, אני והוא ידידים ותיקים.

או אויבים ותיקים?

נאמר לי פעם שאויב ותיק לעיתים מכיר אותך טוב מידיד ותיק.. כך אנחנו אוהבים-שונאים.

כל חורף מחדש אתה מפעפע ועולה בי, עולה וצף, צף ועולה, כמה זמן עוד אוכל לדלג סביבך מבלי לגעת?

לפחד לגעת,להניח לך לזרום אל תוכי, כפי שאתה, על כל זיכרונותיך המתוקים-כואים-מרירים-חמוצים, טעמה של החמצה.

מאז ומתמיד פחדתי מטעמה של ההחמצה,טעם חריף שנכנס אל הנחיריים ומציף מבפנים, וחונק,רק בעזרת דמעות הוא משתחרר ממני אל האויר, יוצא להרעיל אחרים.

אפילו עכשיו כאשר גמרתי אומר לתת לו לפרוץ, אני עוד מתמהמהת, מושכת באחרון כוחותיי שניות אחרונות לפני שאשוב להביט בו בשתי עיניים פקוחות, ולא חצי מתוך עירות, חצי מתוך שינה, כמו מבעד לצעיף שקפקף של חלום בעודי מכורבלת במיטתי, מתחת לשמיכת הפוך.

רק כאן, רק כאן אני אניח לך לצאת מתוך הבקבוק שלך שד שלי, כדי שאוכל לכלוא אותך שנית בתוך מילותיי, בתוך יומני הזה,מכלא אחד אל כלא אחר, ואז לא אקרא אותך שוב ושוב כפי שאני עושה עם כל כתיבתי, אניח לך בשקט להיות, הרי אתה יודע שאתה ישנו, ואני יודעת, מדוע לנבור בצלקות ישנות?

הנה, אתה כבר כאן.

כל חורף,כפי שציפורים אינן טועות במעופן, אתה שב אלי מארצות החום בהן השארתי אותך לאחרונה,מתעופף אלי כמו עלה יבש ברוח, צלילי הפריכות החומה שלך כבר מתפצפצים בין אוזניי, ואני יודעת שהגיע זמני לחשבונות.

זה החורף השלישי שאתה מבקר אותי,ובכל פעם מחדש מפתיע אותי בעוצמותיך המהממות, בצלילות המדהימה של הזכרונות, כמו מתוך תמונה, קולות, צלילים,צחוק שהיו רדומים במהלך כל הקיץ מתעוררים לחיים עם הגשם הראשון.

ועם כל חורף, אני מתפללת שאולי הפעם ישכח,אולי הפעם תעשה עמי חסד והחיים שבניתי יספיקו כדי להוות חומת מגן מפניך, אך אני לעולם איני מסופקת לחלוטין, והזיכרון כידוע, מושלם תמיד מכל מציאות יפה עכשוית.

ואת, יפה כתמונה, תמיד תשארי חקוקה בחלקו הקדמי ביותר של הזיכרון הזה, ותמיד תחייכי את החיוך הזה שלך,שיצבוט לי בלב עם כל טיפה שנופלת לה מן השמיים, והאצבעות כמו מעצמן ירצו לחייג את מספר הטלפון שלך,ואני אמנע בעדן, כי הזיכרון מטעה, תעתוע אכזרי, אושר של אתמול כבר אינו רלוונטי היום.

אז לא אכתוב כמו בחורף שעבר, ובזה שלפניו, רק אזכר בתוך תוכי בחיבוק,בעשן סגלגל מיתמר לשמיים אפרוריים, ובחמימות שנדמה והיתה מנת חלקו של חורף אחד בלבד, מאז נדמה שהחורפים הולכים והופכים קרים יותר.