יש ילדים זיגזג

עוד שנה חלפה לה על פני ימי..

ציינתי את יום הולדתי ה21 לפני 10 ימים. לא כתבתי, וזו הפעם הראשונה מזה כמעט שלוש שנים בהן הבלוג הזה קיים בהן לא כתבתי דבר ביום הולדתי.

אולי הכל היה מושלם מדי,מושלם מתמיד מכדי לכתוב,האושר היה כל כך סמיך באויר, שיכולתי להעביר את ידי דרכו ולאחוז בחלקיקים מיקרוסקופיים ממנו, חבל שלא תפסתי חלקים מהם, והנחתי בקופסה, לימים גשומים אלא מה?

הגשם לא חדל מלזלוג ביום הולדתי הזה, השמיים קרועים לרווחה, מדי פעם פולטים אנקות געגוע המתורגמות כברקים ורעמים, יום אפרורי למדי, יומיים ליתר דיוק.

מפתיע שזו מאז ומתמיד היתה בקשתי היחידה מהאל כמתנת יום הולדת.. אנא אלי, תן לי את היום הגשום ביותר בשנה,שאוכל לדלג בשמחה בין שלוליות וטיפות,ולהניח לגשם לשטוף מעלי את השנה שעברה, ולהותירני מחודשת וטהורה לקראת זו התבוא.

וכמו בכל שנה,ככרוניקה ידועה מראש של שלמות טהורה והסכמה ללא מילים, הגשם הגיע.

פתחתי בבוקר את חלוני, והרגשתי את טיפות האדים והטל הקרות שנקוות על זכוכיות לקראת יום גשום במיוחד, ונשמתי מלוא הריאות את ריח האדמה הלחה,והעננים הכבדים, עמוסי הטיפות.

חגגתי את יום הולדתי בשישי בערב בחברת חבריי הקרובים ביותר, וגם אלו הקצת פחות, בערב נהדר עם ארוחת מלכים מעשה ידיי, טרחתי ועמלתי במטבח במשך שעות על גבי שעות, לצלילי קולה של אמי שחזרה ושאלה מדוע ביום הולדתי אני צריכה לעבוד קשה כל כך.. אבל זה מה שרציתי, וכך היה.

ביום שבת, התאריך המקורי, לקח אותי האהוב למסעדה מפוארת, שם העניק לי את מתנת יום הולדתי, רק אגיד שהיו שם הרבה מאוד צרחות אושר,בכל פעם אני נפעמת מחדש מהיכולת שלו לחדור אל תך תוכי ולדעת במדויק את כל משאלות ליבי, והביא אותן מן הכוח אל הפועל.

ביום שני רבנו.

כעסתי ולא נרדמתי בלילה, והוא לצידי,חזו יורד ועולה בהתאמה עם כל נשימה. שקט.

קשה לישון עם אדם אהוב כל כך כשכועסים, הגוף מורגל לחבק ולנשק מתוך שינה, להתעטף ולהתכרבל, ואני בכוח מונעת ממנו, והוא משיב לי בכך שלא מניח לי לישון.

ביום השלישי בשבוע כבר לא דיברנו,בבוקר הוא עוד ניסה לפייסני בחיבוק אוהב ונשיקה, ואני דחיתי אותו מעל פניי,והתאכזרתי, לכן פגוע ועצוב יצא מן הבית ולא שב.

שלושה ימים עברו עלי מבלי שדיברנו,אני מפאת האגו שלי, לא התקשרתי למרות שהכעס כבר התפוגג ופינה מקום לגעגועים בלתי נסבלים ונתפסים, והוא, כיוון שחשב שאני לא מעוניית לדבר איתו.

שלושה ימים של עצב, ומחסור עצום בשינה עברו להם, שלושה ימים של חוסר ידיעה בהם הסתובבתי בבית עגמומית וחסרת ברק וניצוץ,שלושה ימים בהם בשינת הלילה הטרופה והמעטה, חלמתי עליו..

שלושה ימים עברו להם (הזמן הארוך ביותר בו לא דיברנו ולו מילה אחת..) ואז ביום החמישי בשבוע, הוא נשבר.

והודעת הטקסט ששלח לי פתחה שצף קצף של הודעות שהובילו לפגישה ושיחה עמוקה, ואפילו קצת בכי (של געגוע וצער על הריב) מצידי ומצדו.

והשענתי את ראשי עליו כשחיבק אותי חזק, והוא החל לנשק את פני, וללטפן, ואת עיניי ומצחי ואוזניי וצווארי..

ומשם הדרך כבר היתה קצרה, והבגדים על הרצפה, והגופות חבוקים, מאושרים מהמגע המחודש, וכל הלילה הוא לא חדל מללטף אותי ולגעת ולנשק כל פיסת עור.

 מי היה מאמין ששלושה ימים יכולים ליצור כזה געגוע.