כולם נופלים קורבן לקורמניזציה

מותשת.. פשוט ודי..

זה מה שאני.. אני לא יכולה לתאר לכם עד כמה אזלו מימני הכוחות בשבועות האחרונים

אני על סף דמעות.. ועצבים שמחלחלים עמוק בגוף כי אפילו אין לי כח לצרוח ולצעוק..

נמאס לי מבית ספר... נמאס לי להתעורר מוקדם... ולראות פרצופים שאני לא אוהבת הופכים לי את היום לעוד יותר רע

ופרצופים שכן אהבתי מתחילים להתעוות.. הופכים להיות אפורים ולא יפים ומתחיל להמאס לי מהם..

לא ככה תיארתי את כתה י'ב שלי... אני בכל ועדה אפשרית והספר מחזור בערך קרע אותי לשניים

המבחנים הבלתי פוסקים האלה פשוט לא נגמרים ואני פשוט שואלת את עצמי כל יום אם כדי לי להרים כבר ידיים

אולי לנשור או משהו אני לא יודעת..

אני כלכך עייפה... וזה לא רק בגלל שישנתי שעתיים וחצי.. אני פשוט עייפה מהכל..

עיפה להתוכח ולריב ולצחוק.. עייפה לחייך..

ואני לא מבינה לאיפה לעזאזל כל הכוחות האלה נעלמו לי.. ואיך להשיג אותם מחדש..

ולחזור להיות אני.. זאת שצוחקת מכל דבר.. שאוהבת את כולם.. שיוצאת כל היום...

נעלמתי לי.. וזה מכאיב לי..

שהתקופה הזאת תעבור.. כי כבר לא טוב לי..

פשוט.. לא טוב..