לגיסי.

יש לו מגפי בוקרים אוסטרליות.

~עד כאן רגע של הערצה~

ועכשיו אחרי שיעל הפסיקה לנג'ס לי כדי שאני אשחק איתה אפשר להיות רציניים.

[אזהרה! פוסט זה מכיל חומרים מעוררי רצון התאבדות נוכח הפאטתיות של הכותבת. הקריאה באחריות הקורא בלבד!!!]

אין מי שיבוא איתי לים.

אחותי מפחדת מהחום (כן, עם מדוזות אין לה בעיה אבל מהחום היא מבועתת),

אמא עסוקה בבישולים,

חברות מסויימות שונאות את הים,

חברות מסוימות בהכנה,

וטולי נטשה אותי לטובת עבודה (שאם לא הייתי דוחקת בה לבוא איתי לים לא הייתי יודעת על העבודה הזו).

בו-הו.

שבת שעברה הייתי ברעננה אצל ההורים של גיסי (כן הקשר ביננו ביזארי לחלוטין היות שעם ההורים של גיסתי לא החלפנו מילה במשך 3 מתוך חמש שנים שהם נשואים. אבל שוש, זה סוד) ויצא להיתקל שם בתופעה שלא ראיתי מאז שאני בעצמי הייתי ילדה קטנה.

אמא של אחותו הקטנה של גיסי חשפה מעשה מביש של הילדה (פחדה להישאר עם עוד חברה לבד בבית כשההורים לא היו. והיא בת 9) מולי (הנחשבת כסוג של אורחת) מול אחותי וגיסי (סוג של אלים בעיניה של הילדה) ומול האבא והאחות (שלא חשובים לסיפורינו).

אחרי שהאמא סיפרה מה שסיפרה וכולם גיחכו על כך מעט (לא אני, לי זכורות טראומות שכאלה מהיותי בעצמי ילדת כאפות קטנה) הילדה התנהגה קצת בחוסר נימוס (לא זוכרת מה עשתה, התפרעות מינימלית כזאת) והאמא ברוב חוצפה העירה לילדה ואמרה לה "מה קרה לך פתאום?!" עכשיו, האמא היא אישה נפלאה, באמת אחת המקסימות, אבל בתור בת זקונים בעצמי רציתי לצעוק בשם הילדה ש-"איך את מעיזה להביך אותי ככה כאילו הייתי תינוק בן יומו ואת דנה בצרכיי בפומבי?!"

אבל אני פולניה מנומסת אז שתקתי.

סתם סיפור מעיק.

זה לא החיפוש שמתסכל ומעייף, זה הסירובים שאני נתקלת בהם.

לקחתי כל כך קשה את הברז שההוא מתולעת ספרים תקע לי עד שאני שוקלת לא לקנות שם לשנה הבאה/למכור שם את הספרים שלי.

אבל עזבו, גם ככה שום דבר מהחיים שלי לא מתנהל לפי מה שאני רוצה אז מן הסתם שאני אמכור ואקנה שם על אפי וחמתי.

ולפינת האופטימיות:

המדריכה שלי מתחתנת ואני הוזמנתי אחר כבוד! (כמו שאר הכיתה שלי אבל תנו לי לחשוב שאני חשובה למישהו)

ולפינת הפסימיות:

הו יופי, עוד חתונה לרקוד בה עד כלות הגוף (ולמי שלא מכיר, אני שונאת לרקוד)

ולסיום, אתר שישינה את חייכם. (אה).