הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסנו אל הסטודיו לריקוד, הוא שניתן לחוש בכל תזוזה שמישהו עושה על הרצפה דמוית העץ בצבע חום מהגוני שהייתה בו.

מימין לדלת הכניסה היה בר ארוך בצבע ורוד בהיר ומעליו נפרשה שורה של חלונות גדולים, דרכם נכנסו פנימה קרניים בהירות של אור שפגעו במראה הארוכה שממול וחזרו חזרה.

הקירות נצבעו בשמנת, ועליהם נתלו תמונות צבעוניות של רקדנים, שנדמה היה שבעוד רגע קט יתעוררו אל תוך אותו המחול שממנו חדלו דקה לפני שנכנסנו.

בפינת החדר חיכו שלושה כיסאות שחורים מאחורי שולחן עץ, שהיה בהיר מעט מן הרצפה.

בחורה חייכנית בשם נעמה, בעלת הסטודיו, החוותה בידה לכיוונו.

"אני כבר חוזרת עם הניירת," אמרה בחיוך שחשף טור של שיניים ישרות ולבנות, "בינתיים אתם יכולים לשבת."

"תודה." אמרתי לה והיא הסתובבה ויצאה החוצה.

קארין, עידן ואני פסענו לעבר השולחן, מרגישים כל צעד תחתינו. התיישבנו על הכיסאות השחורים וחיכינו.

מבחוץ כבר יכולתי לשמוע קולות נרגשים של נערות צעירות.

בעיני רוחי ראיתי את עצמי, נערה בת 17 שמחכה מחוץ לאולם או סטודיו, בתור לעוד בחינת קבלה למופע, להקה או בית-ספר לריקוד. אני זוכרת את דפיקות הלב שלי מאיצות, ככל שקרב רגע הבחינה, את הנשימות המהירות, הקטועות; את הבועה שהייתי בונה סביב עצמי, מפרידה ביני לבין הלחץ ולבין הבוחנים שהביטו בי במבט חודר, כאילו שהם מסוגלים לקרוא את המחשבות שלי, כאילו שיש בידם האפשרות לשים לב לכל טעות קטנה שאעשה.

היום, כמעט חמש- עשרה שנים אחרי, הייתי אני בתפקיד הבוחנת בעלת עיני הנץ, יחד עם קארין ועידן.

לא אהבתי את העובדה שאצטרך לבחור מבין חמישים רקדניות צעירות ומוכשרות, שעמדו מאחורי הקיר שמולי, את חמש- עשרה הטובות ביותר למופע, תוך ידיעה ששלושים וחמש אחרות תחזורנה הביתה מאוכזבות מעצמן. ובכל- זאת, לא היה דבר שיכולתי לעשות, מלבד להזכיר לעצמי שגם אני נכשלתי לא מעט פעמים, ושכישלון הוא דבר הכרחי בדרך להצלחה.

המחשבות שלי נקטעו עם קול העקבים המטופפים של נעמה, שחזרה עם שלושה בקבוקי מים קטנים וערימה של ניירות, שזיהיתי כמסמכים של הבנות שחיכו בחוץ.

היא הושיטה בקבוק לכל אחד ואת המסמכים הניחה בקצה הרחוק של השולחן, מול קארין. במבט חטוף, ראיתי שעל המסמכים מופיעים פרטים אישיים של הרקדניות ושעל המסמך הראשון מופיעה הספרה 1 בגדול. ידעתי שהמספרים על המסמכים תואמים את המספרים שחילקו לנערות בחוץ, ושזהו הסדר שעל פיו תיכנסנה לבחינה.

לא אהבתי את הרעיון, למרות שהוא עזר לשמור על הסדר והארגון, כיוון שהוא יצר ריחוק מסוים בין הרקדניות שנועדו לעבוד איתנו, הכיאורוגרפים, חודשים שלמים אחר- כך.

מספר 1 שנכנסה פנימה הייתה המתאימה ביותר, חשבתי, להיות הראשונה להיבחן: היא הייתה גבוהה ורזה, בעלת הליכה זקופה ובטוחה, מעט יהירה אפילו. היה לה שיער אדמוני, שנאסף בגומייה שחורה לקוקו בלרינה, צוואר ארוך ועיניים כחולות בהירות. היא אחזה בידה דיסק כסוף.

"שלום." היא אמרה, ומבלי לחכות לתשובה או להוראות, ניגשה אל מערכת הסטריאו שהייתה על הרצפה, מתחת לבר, והכניסה את הדיסק לתוכה.

מארבעת הרמקולים שהיו תלויים על הקירות, בארבע הפינות של החדר, בקעו צלילים נוגים ממנגינה שלא הכרתי. הרגשתי את המוסיקה זורמת ברגליים שלי, כאילו שעברה דרך הקירות אל הרצפה.

מספר 1 רקדה נהדר, התנועות שלה היו ארוכות ונקיות והיא נראתה לי כמו ברבור לבן, השט על פני מים רגועים באגם כחול.

כשסיימה, מתנשפת, קדה קידה קטנה (אפילו היא נראתה לי מתנשאת, כאילו שאנחנו אלה שצריכים לקוד בפניה ולא להיפך), לקחה את הדיסק שלה ויצאה החוצה.

עידן, קארין ואני הבטנו זה בזו מחויכים, ספק נבוכים- ספק משועשעים והנהנו. קארין הוציאה עט מהתיק שלה והקיפה בעיגול את הספרה 1 שעל המסמך של עדן – כך, היה כתוב שם באותיות קטנות, קוראים לה.

אחרי עדן נכנסה מספר 2, שרקדה טוב- אבל לא טוב מספיק ואחריה 3, שהתבלבלה בצעדים ו-4, שלאחר ויכוח קל זכתה גם היא להיות מוקפת בעט הכחול של קארין.

מדי פעם לגמתי מבקבוק המים במהירות, מפחדת להפסיד משהו מקטעי הריקוד של הבנות, שהיו בני דקה וחצי בערך.

כולן היו מנומסות ושקטות, נכנסו פנימה ויצאו החוצה במיומנות, כמעט בקצב אחיד, כאילו שהתאמנו רק על זה כמה חודשים.

הן היו רקדניות טובות, כאלו שרוקדות כבר שנים ואף שבקטעי הריקוד שלהן היו הרבה תנועות דומות, הן היו שונות זו מזו לחלוטין, אם במראה ואם בצורת הריקוד או האופן שבו הביעו את עצמן.

כשמספר 29 נכנסה, עברו יותר משעתיים מתחילת האודישנים. השעה הייתה שעת צהריים והאור שנכנס דרך החלונות אל תוך הסטודיו היה כמעט מסנוור.

היא לא אמרה דבר, רק הנידה בראשה, כאומרת "שלום".

היה לה שיער חום, שהיה אסוף, בדומה לכל הקודמות לה, לקוקו בלרינה. עצמות הלחיים שלה היו גבוהות, כמו מגנות על עיני הדבש שלה, הגדולות והעגולות שדמו לשני ירחים במרכז פניה החלקות והבהירות. השפתיים שלה היו ורודות, לא עבות-לא דקות, האף סולד וכאילו כדי להוסיף ייחוד לְמַרְאָהּ, בצבצה לה נקודת חן מימין לסנטרה. היא הייתה תמירה ודקיקה ורגליה היו ארוכות.

כל אלה, יחד עם מבטה המבולבל משהו, שיוו לה מראה של איילה.

היא הכניסה את הדיסק אל המערכת, נעמדה במרכז החדר וחיכתה לתחילתה של המוסיקה. תווים ארוכים, איטיים ולאים כמעט מילאו את החדר ו-29 עמדה במרכזו, עיניה עצומות, כמתרכזת.

רק לאחר כמה שניות החלה לנוע ופקחה את עיניה.

התנועות שלה זרמו באיטיות, חוברות זו לזו כמו גלים קטנים המלטפים את החול ביום קיץ חם.

הן היו עדינות ושקטות, כאילו שפחדה להפריע למנוחתה של דמות שקופה שישבה בחדר. נדמה היה שהיא מרחפת, לא רוקדת.

אף שתזוזתה הייתה כמעט חרישית, אי אפשר היה שלא להביט בה. ניקרה בי התחושה שגם אילו הייתי עוצמת את עיניי ולא שומעת אותה כלל, הייתי יודעת שהיא שם - כמו השעות המאוחרות של הלילה, אלו שגם אם אתה מפספס אותן בשנתך, אתה יודע שחלפו.

יותר מכל, נדמה היה שהמוסיקה זורמת בתוכה, מקצות האצבעות ברגליים ועד לקצות האצבעות בידיים, מניעה אותה בקצב מדויק, כאילו שלא הייתה אלא מריונטה שנשלטת על ידה.

לכן, כשעצרה המוסיקה, לא התפלאתי ש-29 נעמדה במקום ללא זיע, קדה קידה כל- כך עדינה, עד שכמעט לא שמתי לב אליה והחלה לפסוע לכיוון היציאה.

מזווית העין ראיתי את קארין מקיפה בעיגול את המספר שלה, לא מחכה להסכמתנו. היה ברור לכולנו ש-29 חייבת להיות חלק מהמופע.

היא הייתה במרחק צעד לפני הדלת, גבה מופנה אלינו, כשנזכרתי ששכחה את הדיסק שלה בתוך המערכת.

"עשרים ותשע!" קראתי אחריה בקול. היא לא הגיבה.

"עשרים ותשע!" חזרתי שנית, אך היא עדיין לא הסתובבה.

"רונה." קראה קארין בשמי. הפניתי את ראשי אליה והבחנתי בעיניה פעורות לרווחה.

"היא חירשת." היא אמרה.