סוכן זוטר, מקסימום לבלר

פעם, מזמן, קראתי אצל דאלי פוסט על קריאה רטרוספקטיבית שעשה ערב אחד לכל מיני כותבים מוערכים, ואיך אצל רבים מהם נתקל בהודעה על מעבר לפלטפורמה אחרת או פתיחת בלוג עצמאי.

אני זוכר שכשקראתי את זה לא היה לי עדיין שום דגדוג של חשק לפינה משלי באינטרנט. מקסימום פינטזתי לעשות כמה גרושים ממודעות גוגל (אשליה שממנה התפכחתי מאז).

ואז הגיע הווידג'ט של לאסט.פמ.

הו כמה שרציתי ווידג'ט, כמה שרציתי ווידג'ט קטן, כזה שיראה לעולם איזה שירים אני שומע עכשיו.

אבל ישרא הביא לי חתול קטן, או ליתר דיוק - שלח את הווידג'ט שלי לרבוץ במלונה בדף האודות הנידח.*

ועדיין, בלוג עצמאי, עם כל עקומת הלמידה הכרוכה בכך, נראה לי טרחה מיותרת. מטלה מאיימת, אפילו, בהתחשב בכך שאני מכיר בערך שלוש פקודות הטמל ביום טוב.

אבל לאט לאט התרבו המועקות.

עוגמת הלב למראה קבצי אודיו - כולל סטים שמיקססתי - שנעלמו כלא היו אחרי ששירות האירוח שבו השתמשתי בהמלצת ישרא קרס;

הניג'וס הכרוך בהוספת קטגוריות אישיות לפוסטים, שהרתיע אותי מהמשימה המרתיעה גם ככה של הצמדת תגיות לפוסטים, כראוי לבלוג [אחח, כמה זה פשוט בוורדפרס, צריך לנסות כדי להבין];

ההליך הבעייתי והמוּעד לכישלון של שליחת טרקבק לבלוג חיצוני, שהקשה עלי להשתתף בדיונים חוצי-בלוגים;

התלונה של דובי שהוא לא מצליח להיכנס לישרא מקנדה;

כתובות הURL המסורבלות, רצפי מספרים שלא נותנים שום רמז על תוכן הפוסט ובקושי על זהות הבלוג;

המבוי הסתום שמחכה לכל קורא בסוף הפוסט, בלי שום רמז מה נמצא מאחוריו ומלפניו;

מנוע החיפוש המקרטע של ישרא, והעובדה שגוגל לא מחפש בתגובות כאן, מה שהביא אותי לחזור על דברים שכבר כתבתי ושכחתי מקיומם או לא הצלחתי למצוא אותם;

ועוד כל מיני הצקות קטנות יותר או פחות, שלא לדבר על הבאגים החוזרים ונשנים (עדכונים למנויים יצאו? ורסס? והטקסט יצא מיוּשר לימין, או שקפץ שוב ליישור דו-צידי?).

ועדיין, לא חשתי צורך לעבור. במקביל, גם לא ממש חשתי רצון לכתוב.

ואז עברתי לפיירפוקס (כן כן, בשעה טובה) וכלו כל הקיצין, גב הגמל נשבר.

מהר מאוד הבנתי שאני חייב לעבור לIEtab לפני כל נגיעה בבלוג, אחרת אוי ואבוי. ועדיין. איטי ומעיק ומגושם.

אז פלטתי איזה קיטוּר בתגובות לאחד הפוסטים...

{ניסים קורים, זוכרים?}

וכעבור שעה קיבלתי אימייל מאלמוג, קורא ותיק ואהוב, ואשף מחשבים צעיר. "אני קונה מחר דומיין," הוא כתב לי. "אני רוצה להקים אתר ברוח deoxy.org, עם מאמרים כמה בלוגים נבחרים. מה דעתך שאני אתקין לך וורדפרס ותעביר את הבלוג?"

מה דעתי?

אז יאללה, עזרא, תגיד שבת שלום ונלך...

שלא תבינו לא נכון - אני לא מביט אחורה בזעם. נהפוך הוא. אני מרגיש כמו עץ שעובר מהמשתלה לבוסתן, מהחצר ליער. את הבלוג פה הקמתי לפני שלוש שנים בגחמה רגעית כמעט, אחרי שקראתי פוסט של חנן כהן (אלא מי?) שסיפר על חבר שלו שעבר בהמלצתו משליחת אימיילים בתפוצה המונית לפתיחת בלוג, וכמה קל ופשוט זה היה, וכמה הוא מבסוט. ברצוני להודות לחנן על ההשראה הזאת ועל עוד המון דברים, כמו גם על זה שהכניס אותי לוובסטר המקורי שנייה לפני סגירתו והעביר אותי בירושה לצאצאי וובסטר.  

בתחילת הדרך לא רציתי כלום, מעבר ללראות את הטקסטים שלי באינטרנט. בטח שלא היה לי מושג איך אני רוצה שהבלוג שלי ייראה, ואיזה פיצ'רים יהיו בו. דווקא הפשטות המוגבלת של ישרא השרתה עלי ביטחון ביכולתי להתמודד עם הצד הטכני של העניין.

אני רוצה להודות לצוות ישרא שעושה לילות כימים כדי להגן על השמורה הבלוגספרית הזאת, מנסה למצוא את שביל הזהב בין אילוצי המערכת ורווחת המשתמשים, מקדם ומעודד כותבים, ויודע להבהיר לאנשי הכסף שלא לעבור את הגבול ולא לפגוע במרקם הקהילה העשירה הזאת (תגובות בפרסומות, אללה איסתור). תודה על ההמלצות וההפניות מהעמוד הראשי, על החשיפה והפרגון. 

ואם כבר הגענו לפרק התודות, תודה ענקית (וחיבוק גדול  כל עוד האמוטיקון זמין) לקוראיי שהביאוני עד הלום, ונתנו לי את ההרגשה שאני אשכרה מובן, ואפילו מעניין; למגיבים ובראשם הלחשנית, הראשונה השולתת של הבלוג לעולם ועד, שאלמלא העידוד והפרגון שלה בתחילת הדרך לא בטוח שהייתי ממשיך; לכל אלה שתרמו לשיחה והפרו אותה, בין אם בתגובות או בלינקים או בפוסטים שלמים (וואו, כל זה בשבילי? לא הייתם צריכים), וגם לכל מי שהתווכח איתי והוציא אותי משלוותי (היי, ג'ני; וסליחה) - מכולכם למדתי, או לפחות השתדלתי ללמוד. והיה מה.

תודה למנויים, הקומץ הנאמן; תודה למרססים ולמגגלים האלמוניים. תודה לחברים ולקרובים שקראו ואף הגיבו ועדיין לא נתנו לי, ולו לרגע, הרגשה שאני חושף יותר מדי או מביך את עצמי. ובעיקר תודה ענקית וחיבוק לקהילה הקטנה (וירטואלית ולאו דווקא) שהתגבשה איכשהו וכנגד כל הציפיות (שלי) סביב הבלוג הזה. חשבתי בהתחלה שאני מציב ארגז בודד בפארק ועומד לצעוק ("מה? קשרים חברתיים וגינוני התנהגות וכל זה?" שאלתי את הלחשנית ברתיעה). לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יבואו להקשיב, ושרבים כל כך מהם יאזינו בעניין ויגיבו וייכנסו איתי לשיחה, ושהשיחה תהיה מעניינת ומפרה כל כך. בטח לא ציפיתי שאיהנה מזה כל כך, ושחלק מהאנשים האלה יהפכו לחברים. אני מקווה שכולכם תמשיכו איתי לזוּלה החדשה, יש שם ווידג'ט של לאסט.פמ ואודיו בסטרימינג, ממש חוויית מולטימדיה אמיתית J

("רוצה לבוא אלי לשמוע אודיו בסטרימינג?" איכשהו, עם תקליטים זה נשמע לי יותר טוב.)

(אה, אולי ככה: "בואי מותק, אני כבר אתן לך חוויית מולטימדיה אמיתית.")

www.mermit.mind-fucking.com

* הטקסט הזה נכתב לפני חודש וחצי, כשרק התחלתי לעבוד על ההעברה (וכמה מפרך זה היה, וכמה מהנה), ובינתיים ישרא פתחו את הסרגל הצדדי לווידג'טים. אבל אחרי שגיליתי את חדוות הוורדפרס, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

Once you taste Wordpress, you can't go back

והכל היה שווה בשביל תוסף הפוסטים הקשורים, סוג של כישוף. רוצים הרחבה? דלגו לפוסט החדש בבלוג החדש.