גדלתי בבית
חילוני למהדרין. העובדה הזו לא סותרת את זה שלהורים שלי היו מספר אלוהִימִים
שהם סגדו להם, בצורה חילונית כמובן. כשהייתי ממש קטנה זה היה אריק איינשטיין, ואני
זוכרת לפרטי פרטים את העטיפות של חבורת "לול", ואת התמיהה שלי, איך שני
ההורים שלי, שהיו אנשים כל כך רציניים מעריצים את כל המוזרים האלה, שמתחפשים
בבגדים משוגעים ועושים פרצופים למצלמה. היה כמובן מוצרט, שאבא שלי היה שומע את
המוזיקה שלו ובוכה, פשוט מהיופי, ואין ספק שעד היום יש לו מידרוג גבוה מאוד בין
אלֵי האנוש שאבא שלי מעריץ. היה ישעיהו ליבוביץ' שעד היום אחותי ואני צוחקות
ואומרות שאם אמא שלי הייתה יכולה היא הייתה תולה פוסטר שלו בחדר העבודה שלה – כמו
הנערות שתולות פוסטרים של הזמרים החביבים עליהם מלהקות הבנים, אלו שמצורפים
ל"מעריב לנוער". בערך באותו מיקום שהה גם אלברט אינשטיין, אל-אנוש חשוב.
ובין האלוהימים
האלה היה גם חנוך לוין.
סביב גיל עשר
גיליתי ספר דק, עם עטיפה ורודה, וציור מ-א-ו-ד גרפי, של אישה ערומה על החזית שלו.
לספר המשונה הזה קראו "קרום". מין הסתם שבלעתי אותו (כפי שאמרתי, הוא
היה דק) ואז קראתי אותו שוב, באיטיות. השמות המשונים של הדמויות הילכו עלי קסם. קרום,
שקיטא, תוגתי, דופה וצוויצי. איזה מין דבר כזה? לאנשים סביבי בוודאי לא קראו ככה.
בנוסף היה בספר הזה משהו מאוד מושך – היה שם מין, היה שם ציצי והיה תחת, אבל היה
עוד משהו, שלא יכולתי לקלוט עוד, כי הייתי ילדה. הוא היה נורא עצוב, אבל הוא היה
גם מאוד מצחיק, והוא עשה עלי רושם כביר. אני לא זוכרת מתי הבנתי שחנוך לוין הוא
אלוהים, או לפחות שליחו עלי אדמות, לפי הוריי. אולי זה היה כשאבא שלי היה שומע
חדשות, והיו מדברים שם על פוליטיקה והוא היה מניד בראשו ואומר לאמא שלי "חנוך
לוין חזה את כל זה כבר מזמן" – דהיינו, מדובר בנביא, באדם בעל כוחות על. אולי
זה כשהיו מראים קטעים ממחזותיו בטלויזיה ואמא שלי הייתה צופה ומלמלת לעצמה
"גאון. האיש גאון". אחר כך מצאתי עוד מחזות שלו, גם בבית של סבא וסבתא
שלי: "פופר", "סוחרי הגומי", "סולומון גריפ",
"נעורי ורד'לה". היצירה של חנוך לוין נצרבה לי עמוק בתודעה, ולמרות
שגדלתי ובגרתי, משהו בתוכי המשיך להאמין שהוא לא סתם איש, לא עוד אמן, אלא יותר
מזה, משהו כמעט לא נתפס.
ראיתי הפקות
של המחזות של חנוך לוין, מחלקן נהניתי יותר, ומחלקן פחות. מאיזושהי סיבה החוויה
החזקה ביותר עבורי היא עד היום לקרוא את מה שכתב. אם זה שירים, או פרוזה, או
מחזות. המילים שלו מהדהדות כל כך הרבה דברים אנושיים, כל תכונות האנוש מגולמות
בדמויות שמדברות אותו, את המילים שלו, את הגאוניות שלו. משום מה זה זורק אותי
למקום אחר, את מה שאינגמר ברגמן כתב על יוהאן ומאריאן, שתי הדמויות מהסדרה שלו
שהפכה אחר כך לסרט (שהוא אחד האהובים עלי בעולם גם כן): "יוהאן ומאריאן או
מאריאן ויוהאן הרשו לעצמם להיות אמיצים, פחדנים, שמחים, עצובים, נרגזים, מלאי
אהבה, נבוכים, מהססים, מרוצים, ערמומיים, בלתי נעימים, ילדותיים, מרושעים, בלתי
מובנים, נהדרים, קטנוניים, מלאי חיבה, חסרי לב, טיפשים, איומים, חסרי אונים,
בקיצור: דומים לבני אדם".
וכך אני
חושבת גם היצירה של חנוך לוין. כל תכונות האנוש, במילים בודדות של דמויות, שהן
לפעמים נלעגות עד בכי, ולפעמים מצחיקות עד דמעות. וכך למשל, אני זוכרת את אמא שלי,
יושבת וצופה במונולוג מתוך "יעקבי וליידנטל" אליו הלכנו ביחד, שמדבר
בפרוטרוט על שדי האישה ובוכה מצחוק, יומיים לפני שנכנסה בעצמה לניתוח לכריתת שד. גם
זה חנוך לוין עבורי.
לפני כמה
שנים (בערך לפני 13, לילד הגדול שלי תיכף יש בר מצוה) הייתי אמא טרייה ודי אומללה.
הייתי בודדה, ומותשת, וקצת מדוכאת. התחלתי ללכת לקבוצת אמהות לתינוקות במרכז תל
אביב, שם גרתי אז. באחת הפגישות הגיעה מישהי שהכרתי אותה קצת, אחר כך הפכנו לחברות
טובות (בזמנו הייתה שחקנית, ועיקר תהילתה באותן שנים הגיעה בעקבות הופעה בפרסומת
לקפה שכלל את הליין הבלתי נשכח "רפי, תרגש אותי!") ואיתה הגיעה חברה
שלה, בחורה נחמדה, בערך בגילי, עם תינוק שהיה בגיל של הבן שלי. תוך כדי דיבור
הבנתי שזו ליליאן. בת הזוג של חנוך לוין באותן שנים. שהתינוק שזחל שם, כמו הבן
שלי, הוא הבן של חנוך לוין. הייתי המומה. הייתי בת 27, אמא לילד בעצמי, אבל בשניות
הפכתי שוב לילדה בת 10. הסתכלתי בהשתאות על בת האנוש הזו, שככל שתהיה נחמדה ונעימה
הייתה סתם בחורה. איך זה יתכן? כנראה שלא רק במיתולוגיה היוונית בנות אנוש לפעמים
חוברות לאֵלים.....
ואז, באחד
מהימים באותה תקופה, הלכתי עם בכורי לטיול, והגעתי לגינת שנקין. ישבתי על הספסל,
בגינה המוזנחת, והסעתי מוכאנית את העגלה הלוך ושוב. הייתי עייפה, היו לי עיגולים
סביב העיניים שהגיעו בערך עד לרצפה, בקיצור, לא ממש ראיתי ממטר כלום ואף אחד, אבל
פתאום שמתי לב שאני לא לבד, למרות שהגינה הייתה די נטושה. ליד הנדנדות עמד אדם,
ונידנד תינוק. הוא היה די רזה, ומה שאני הכי זוכרת זה שהוא היה לבוש כמו פליט,
מכנסי חאקי שלושתרבעי וסנדלים. עם גרביים. בבת אחת ירדה עליי ההכרה. זה חנוך לוין.
חנוך לוין, מנדנד את בנו בנדנדה. וכך סתם, ביום חולין, פגשתי את אלוהים בגינת
שנקין. הוא לא דיבר עם התינוק. הוא גם לא חייך אליו למיטב זכרוני. אבל הוא נידנד
אותו בעדינות הלוך ושוב, ואני ישבתי מוקסמת, ונעצתי בו מבטים, עד שהבן שלי הבהיר
לי שהגיע הזמן ללכת הביתה.
כשחנוך לוין
נפטר, הורי שהו בארה"ב. התקשרתי לאמא שלי ובישרתי לה בטלפון על מותו, והיא
פרצה בבכי, כאילו מדובר במותו של אדם קרוב מאוד אליה, וגם עכשיו כשאני כותבת את
המילים האלה, אני רוצה לבכות.
שנים בודדות
אחרי רצח רבין, אולי שנתיים אחרי, הלכתי עם אחותי לטקס שנערך לזכרו. זה לא היה
הטקס ההמוני והממלכתי שנערך ממש בכיכר, אלא היה קטן ואינטימי יותר, ונערך ממש
במקום הרצח, באזור שמשפצים כבר די הרבה זמן, בכניסה לעירייה למטה. שייקה לוי הנחה,
ואז הבמאי רוני ניניו שאם אני לא טועה הוא אח שכול, קרא בקול רועד את
"שחמט" של חנוך. אחותי ואני ישבנו שם על המדרכה המטונפת, התחפרנו אחת
בתוך השניה ובכינו ובכינו ובכינו. אז בן אנוש, או גאון, או יישות אלוהית, אני שמחה
שחייתי באותו זמן על כדור הארץ עם חנוך לוין. שמחה מאוד.
למרות שלא
כתבתי פה המון זמן, לא אשבור מסורת, וכמובן אשתול יוטיוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
