צרוב ברגש

לפני יומיים, בעקבות חלופת סמסים עם חבר אהוב, עלה לי משו, שבניגוד לכל שלל המשואים האחרים, שעולים לי חליפות לבקרים ואני לא עושה איתם כלום החלטתי לכתוב עליו.

יש לי פטיש לשחקני משנה. חשבתי אחורה והבנתי שאין כמעט משהו שמרגש אותי בסרט יותר משחקן משנה טוב. דווקא אלו שהם לא במרכז, אלא בצד, הם אלה שכובשים את ליבי, ויש כמה וכמה כאלה. חלופת הסמסים דנה בסרט There Will Be Blood של פול תומס אנדרסון. סרט מהפך קרביים לגמרי, דניאל די לואיס, השחקן הראשי, קיבל עליו אוסקר. אבל הדבר הראשון שאני נזכרת בו הוא פול דאנו. כשראיתי את הסרט הבנתי שאחד משחקני המשנה מוכר לי עד כאב. חצי סרט ישבתי וחשבתי מאיפה, עד שזה פתאום עלה לי! ואז כבר הייתי מאוהבת. פול יקירי שיחק את האח הקצת שרוט במשפחה הדי לא מתפקדת ב"Little Miss Sunshine". היה שם משחק אנסמבל משובח, סיפור מצויין, בימוי יופי טופי, אבל הוא הכי נכנס לי ללב, ודווקא בתפקיד המשני. הנה הוא פה, בטריילר לסרט. טיפוס מוזר לחלוטין, יש בו משהו טיפונת פסיכוטי, אבל איזה שחקן משנה. ללקק את האצבעות.

ואז הלכתי במחשבה אחורה ונזכרתי בעוד כמה כאלה, משניים, שכבשו את ליבי בסערה. כמו למשל Jeffrey Wright שהשם שלו בטח לא מצלצל בשום פעמון עבור הרבה אנשים, אבל כשראיתי לפני כמה שנים את "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש קרה לי אותו הדבר כמו בפסקה למעלה. סרט שלם ישבתי ושברתי את הראש מי שחקן המשנה הנפלא הזה שעושה כזו עבודה מדהימה מול ביל מארי, כי ראיתי אותו כבר איפושהו אבל לא הצלחתי להזכר איפה, וזה הטריף אותי. רק אחרי שהלכתי הביתה וגיגלתי את שמו הבנתי מאיפה, וזה הביא דמעות לעיני. ראיתי אותו בסדרה המדהימה "מלאכים באמריקה" שמובססת על מחזה מאת טוני קושניר, שם הוא שיחק אח, הומו, בצורה הורסת. וזו עוד אחת הסיבות שהלב שלי הולך דווקא לשחקני המשנה. בגלל שהם לא סטארים בעצמם, הם לא במרכז, הם יכולים לעטות על עצמם דמויות בקלות יחסית, כי לא יעלו עליהם. הם לא פאצ'ינו, או דנירו או בראד פיט שתמיד יזהו אותו (אלא אם כן אמני האיפור יעשו את עבודתם ממש ממש טוב.) וזה כובש לגמרי, ומסחרר ממש. התחושה של "אה! זה ההוא מהשם... לא הייתי מאמינה שזה אותו אחד. זה קסם."

והנה פה, ג'פרי מדבר על ההשראה שלו. מתברר שבשביל להיות שחקן משנה ממש טוב שווה לראות שחקנים ראשיים ממש מעולים, בתפקידים חזקים.

יש כמובן סוג נוסף של שחקן משנה. שזה דווקא לשחק אותה הפוך על הפוך. כמו לקחת אייקון ענק, בתחום אחר לגמרי, ולשים אותו בתפקיד משנה, ולהחרט לי לנצח בתור הופעה מדהימה, עוצרת נשימה, שגורמת לי געגועים לפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה ששינה את חיי. פרנסואה טריפו, אחד מגדולי הבמאים שהיו אי פעם, בתפקיד משנה ב"מפגשים מהסוג השלישי".

יכולתי להמשיך עוד ועוד. ג'ון ליתגו בתפקיד המאהב של דברה ווינגר (שאני קרועה עליה) ב"תנאים של חיבה." רון ליבמן בתפקיד הידיד של סאלי פילד ב"נורמה ריי." פיטר ריגרט בתפקיד ההוא שמאוהב באיימי אירווינג ב"אהבה ממבט שלישי" (תרגום איום ל-Crossing Delancy).

שמות שרוב האנשים בכלל לא מכירים, אבל הם עשו בשבילי את הסרטים האלה, ועובדה שאותם אני זוכרת כמעט יותר מהכל.

וכמו תמיד, עם פוסטים - המחשבה שלי הולכת ומתפתלת והבנתי שאני מזדהה אישית עם שחקני המשנה האלה. אולי כי אני supporting כזו. בכל מיני תחומים. ואולי כי בחצי השנה האחרונה אני עושה בן זונה של תפקיד משנה. יש מצב שאקבל עליו אוסקר אפילו, מי יודע.

ואי אפשר בלי שיר לסיום.בזכות רוני היקרה, ידעתי שאתמול היה יום ההולדת של מתי כספי, שדיסק הפעמון שלו נוסע איתי באוטו תמיד. אז שלפתי אותו ומאתמול אני איתו, ובמיוחד עם זה, שהשירה החדוותית של מתי עומדת בסתירה מוחלטת לכך שמדובר בשיר כה חרדתי. כך או כך הוא נפלא, ומנגן לי על מיתרי הלב. מזל טוב, מתי.