צרוב ברגש

כבר המון זמן אני חושבת על קטעים מכל מיני יצירות אמנות שנצרבו בי.

יש כמה כאלה, שנעשו כבר חלק מהמציאות הרגשית, היומיומית שלי.

אין שום נתק בינהם ובין החיים שלי. הם קיימים שם כמו שקיימים הדברים הרגילים, כמו לקום בבוקר, כמו הילדים, כמו ללכת לעבודה. הם חלק אינטגרלי ממני.

עליהם אני אכתוב פה.

לא מזמן היה יום כיפור. אחד הימים היפים בשנה אצלנו. השקט, השלווה, המשפחתיות, הייחוד.

וכמו בכל שנה אני נזכרת באחד הפרקים של שבתות וחגים (סדרת המופת שצרובה אצלי הכי חזק שיש).

ראיתי אותו שוב, לא מזמן. כל הגיבורים שם נמצאים על איזושהי צומת, יש חשבון נפש, יש תהיה, חיפוש, כאב, עצבות, רגישות גבוהה. אבל הכל בשקט, באנדר, לא באובר. כלום לא מוגזם, לא היסטרי, לא יותר מידי, אלא בדיוק כמו שצריך להיות. הכי נוגע שיש, הכי פוצע שיש, אבל בשקט.

ובסוף אני תמיד בוכה. כשאלה (יעל אבקסיס) הולכת ברחוב, ומסתכלת למעלה לחלון המואר של רפי (אלון אבוטבול), האב של בתה, הפרוד שלה, האהוב שלה, שהיחסים המסובכים שלהם מתפתלים לאורך הסדרה עד לסוף המופלא, ויש שם איזושהי כמיהה איןסופית, שבעצם אף פעם אין לה פתרון, כי גם כשיש לנו את מה שאנחנו רוצים כביכול, אז אנחנו רוצים משהו אחר, וכשיש לנו כבר את האחר, אנחנו הכי מתגעגעים למה שהיה, וזה אנושי, וטבעי, ומטלטל כל כך. וברקע השיר הנפלא של שלום חנוך "זה רק געגוע".

הנה הוא.