צרוב ברגש

את ורגשות האשמה שלך. ריקוד טנגו שאף פעם לא נגמר. האם נולדת כך? האם בתור ילדה ליוו אותך רגשות האשם האלה כמו צל תמידי? מתי היה הרגע שבו חברתם רגע לצוות אחד, מין צמד חמד שכזה, כמו "את והחברה הכי טובה" בגיל העשרה. קמים יחד בבוקר, אוכלים יחד ארוחת בוקר, מבלים את היום ביחד, הולכים לישון חבוקים, ביחד, בתנוחת כפיות.

ואין אף רגע, או שניה מהזמן שעובר שהם לא שם, כמו מין נשמה שניה שלך.

לפעמים את שוכחת, אבל אז הם מוצאים את הדרך הייחודית להזכיר לך על קיומם הבוטח, החי בתוכך, או לצידך בלי שום ספק. זה יכול להיות כאב בטן חד של אשמה כשאת מקבלת ציון יותר גבוה מחברה בתיכון במבחן, לפעמים אלו דפיקות לב מואצות של חרדה כשהחבר החדש שלך לוקח אותך על האופנוע הביתה ואת נזכרת בהורים, ובהיותך בת יחידה, ובפחדים שלהם, ובהבטחות שלך ש"מה פתאום, ואני לא אעשה את זה, אני? השתגעתם?"

והם שם, מציצים מעבר לכתפיך כשאת מעיזה להשאיר את התינוק שלך עם ביביסיטר (ואת עדיין יכולה לשמוע את הבכי שלו מהדהד באוזנייך כשחמקת החוצה כמו איזו גנבת, החוצה, אל החיים האחרים, החופשיים לרגע קל ממחויבות), סתם, בשביל לשבת בבית קפה ולבהות בעוברים ושבים. איזה ביזבוז זמן, את שומעת אותם לוחשים לך.

אבל לפעמים, כשאת קמה בבוקר, והשמים מאוד כחולים, ויש מין

בהירות כזו באוויר, ואת הולכת ברחוב, אולי אביב עכשיו, והלב שלך קל, ורוח נעימה מלטפת את לחייך, את פתאום נחרדת. לאן הם נעלמו? יצאו לחופש? איך הם מעיזים להפקיר אותך ככה לגורלך? ללכת ברחוב, סתם ככה, מאושרת, לא מוגנת, בלי אף רגש אשם אחד קטן לרפואה, ואז אחרי שניה של פאניקה מוחלטת את נרגעת. הם שם. כמה צעדים מאחורייך. הכל כרגיל. את נושמת לרווחה וממשיכה ללכת. את והם. ביחד. לתמיד.