צרוב ברגש

אתמול בערב, בעודי מנסה לחנות, כרגיל, ברוורס, במקום שנראה בהתחלה בלתי אפשרי, ואחר כך מתברר כאפשרי בהחלט, עלתה במוחי המחשבה עד כמה החניה ברוורס במקומות קטנים וצפופים - ובהצלחה - משקפת את החיים שלי, בכלל, בזמן האחרון.

לנסות כל הזמן, אבל כל הזמן, לדחוק את עצמי, את הזמן שלי, את החיים שלי לתוך מסגרת שנראית הרבה פעמים בלתי אפשרית, ולהצליח.

לעשות את זה בזהירות, מבלי לפגוע באחרים או בעצמי, להתכוונן בדיוק, בין אנשים אחרים, תוכניות שונות, רצונות שיתכן וסותרים את הרצונות שלי, או יותר נכון בין הרצונות לבין המציאות (אחד מקדימה, אחת מאחורה) ולהצליח, מבלי לגרום נזק לי או לסביבה.

להרגיש מצד אחד אושר וסיפוק כשאני מצליחה לעשות את זה בצורה מושלמת (ועם כל כך הרבה נסיון אני חניינית-רוורס מצטיינת לחלוטין. זה מה שקורה שחיים בתל אביב בלי חניה פרטית) ומצד שני הרבה פעמים לעמוד מהצד ולראות כמה אני דחוקה, חנוקה, סגורה שם, בחניה הצפופה הזאת.

אבל הכי חשוב לחנות בכחול לבן ושלא יתפוס אותכם פקח.