שמעתי פעם את שרה ג'סיקה פרקר עונה בתשובה לשאלה איך היא שומרת על גזרתה הדקיקה שהיא פשוט הולכת ברגל לכל מקום, בניו יורק. אם אכן השיטה הזו עובדת, אז מידה 36 היר איי קאם.
היום הלכתי מפה לשם, ומשם לפה, ובחזרה - ויותר בפירוט, מהבית שלי לדיזינגוף, ומהקצה של דיזינגוף לכיכר רבין, ומכיכר רבין הביתה, ואחר הצהרים שוב, מדיזינגוף לאוזן השלישית בפינת קינג ג'ורג' ומשם הביתה, דרך ארוכה ומתפתלת אבל נהדרת.
כואבות לי הרגליים, אני מותשת, אבל תנו לי זוג נעלי מנולו בלניק ואת מיסטר ביג שימזוג לי איזה דרינק קטן, ואני וג'סיקה אשכרה תאומות סיאמיות.
נו טוב. אז לא ממש.
ובנושא אחר לגמרי, בשניה זו ממש סיימתי לראות יצירת מופת קטנה. סרט מוזר, קצת איזוטרי, שאי אפשר להכניס לשום מגירה או ז'אנר ממש מוכר, חוץ מאשר ז'אנר פנינה קולנועית קטנה ומוזרה.
"יונה סידס מורה דרך" של אסף ברנשטיין, הוא מוקומנטרי ישראלי, די קצר, אבל התסריט שלו מהודק, מצחיק ואפילו מרגש, הצילום מצויין, ועיקר העיקרים דרור קרן שנושא על כתפיו הצרות את הסרט הזה.
שילוב מוחץ של הבחור שכולנו מכירים מהשכונה, מבית הספר, מהצבא, ומין מטורלל דתי, משיחי כזה שמאיזושהי סיבה לא ברורה עושים עליו סרט. אין כמעט דרך לראות את היצירה הזאת, (בזמנו, פתאום, בהפתעה ערוץ 10 שידר אותה, ואז פיספתי). בכל מקרה, המלצה חמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
