צרוב ברגש

חזרתי עכשיו מסרטו האחרון של רוברט אלטמן

 A Prairie Home Companion 

ולמרות הביקורות הלא ממש אוהדות ששמעתי וקראתי מאוד נהניתי.

חזרתי אחורה בזמן, ונזכרתי בתחושה שראיתי את MASH בסינמטק בחיפה, לפני שנות דור.

הרגשתי כאילו נקלעתי למסיבה רבת משתתפים, בה כולם מדברים ביחד, שרים, רוקדים, משתכרים אבל נורא כיף. את פוגשת כל מיני אנשים מוזרים ומעניינים, שומעת מוזיקה טובה, צוחקת מהמון בדיחות (הומור שחור מצויין) ומעבירה שעה-שעתיים בכיף גדול.

בסרט היום הכי נהניתי לראות את מריל סטריפ ולילי טומלין.שתי נשים שרחוקות שנות אור מכל הבייבס ההוליוודיות העכשוויות. תענוג לעינים ולאוזניים.

ובדיוק היום, עוד לפני שידעתי שאלך לסרט נזכרתי פתאום בקווין קליין שחקן שאני מאוד מאוד אוהבת (במיוחד בזכות "החברים של אלכס" האלמותי), וגם הוא היה שם, במסיבה הנחמדה הזו.

יש משהו שנורא מרגש אותי באלטמן, כבר לא צעירון, שעושה, שוב ושוב את האמנות שלו, הייחודית, הממש לא מתפשרת. לא שווה לכל נפש, אבל עם סטמפה כל כך שלו. נפלא בעיני.