צרוב ברגש

בשביל רובנו סרטים הוליוודים ממין זה או אחר הם חלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה שלנו.

נכון שמגיע יחסית הרבה קולנוע אירופאי לארץ, וגם קולנוע ממדינות עולם שלישי ותמיד יש גם סינמטקים ופסטיבלים שבהם אפשר לטעום מכל מיני תרבויות זרות ושונות לחלוטין, אבל בשביל הצופה הישראלי הממוצע, ברירת המחדל הוא בדרך כלל סרט אמריקאי, גם ביציאה לקולנוע וגם בטלויזיה.

ולכן, גם אני, תפסתי את עצמי לא פעם בחיים האמיתיים מפתחת ציפיות שרק אחר כך הבנתי שמקורן בקבעון המחשבתי שנוצר עקב צפיה בסרטים אמריקאים, במיוחד סרטים מייןסטרים.

למשל - לפני שנתיים וחצי נודע לי שאמא שלי חלתה בסרטן השד. קבעו מועד לניתוח, היה דיון האם יהיו אחר טיפולים כימותרפים, או הקרנות או גם וגם. ואני, שבאתי לשבת לידה בבית החולים אחרי הכריתה והשחזור והשיקום הלא קל, כל הזמן הצצתי בשעון והרגשתי שאני מחכה למשהו. רק בדיעבד הבנתי שאני מחכה לסוף הסרט! הרי היינו במיליון "סרטים" כאלה. הגיבורה (או במקרה זה אמא של הגיבורה) מקבלת בשורה רעה. היא חולה. סרטן. כמה בנלי ככה סוחט דמעות. המשפחה מתאספת, יש דמעות, התרגשות, פחד מסוים. ניתוח. בית חולים. רופא חתיך. אחות אמפטית. הגיבורה סועדת את אמא שלה. יש בינהן דיאלוג, לפעמים כואב, לפעמים אוהב. האם קמה. היא עוברת תהליך שיקום, הגיבורה עוברת איזשהו תהליך נפשי משלה בצל המחלה של אמא שלה, האם הבריאה לחלוטין, הבת מאושרת, לצידה, מחוזקת.

THE END

זהו. נגמרו תשעים דקות. הקהל קם באנחה, משאיר את קופסאות הפופקורן ובקבוקי הדיאט קולה באולם (עד היום אני לא יודעת האם אני אמורה לקחת איתי את הזבל כשאני יוצאת מהקולנוע? כלומר, אם לא, האם אני נחשבת כבהמה ישראלית ממוצעת, בערך במילייה של אלה שגונבים מגבות וברזים מבתי מלון בטורקיה, או שאני יוצאת פריירית של הלייף כי בעצם במחיר המופקע של כרטיס הקולנוע כלול גם זה שעובדי בית הקולנוע [שהם בוודאי גם כן underpaid בטירוף] יאספו את הזבל שהשארתי מאחורי? בבחינת - אני גם לא מורידה את הכלים המלוכלים משולחן של מסעדה, נכון? אכן, תהייה קיומית איןסופית).

קטרזיס. אבל הריפוי הוא מלא. האמא לא מתה. הגיבורה חזקה יותר מאי פעם.

וכשתפסתי את עצמי מציצה בשעון ומחכה שאותם תשעים דקות יעברו, פתאום נתקפתי חרדה נוראית.

רגע. פה זה החיים. פה זה יכול לקחת תשעים דקות, תשעים ימים, תשעים חודשים.

או שזה יכול להגמר בדקה אחת. באבחה מאוד אכזרית. בפצע שאף פעם לא מגליד. בחוסר קטרזיס מוחלט.

ולא היה לי אפילו פופקורן ודיאט קולה להתנחם בהם.

קרה לי בדיוק אותו הדבר לפני שבועיים. בני בכורי משחק כדורסל בליגת ילדים. היה המשחק הראשון של העונה. אני באתי במחצית, ואחרי שכמעט רצחתי במו ידי איזו מעריצה ערסית של הקבוצה היריבה (אז מה אם היא בת 14! כבוד השופט, היא צעקה לבן שלי ולחברים שלו בוז!) יצאתי החוצה מן האולם להרגע. ושוב, הצצתי בשעון. והרגשתי את הציפיה נבנית בתוכי. הנה, מגיע הרגע הזה שכולנו מכירים מסרטי ספורט אמריקאיים. הקבוצה הלוזרית, ה-underdogs המושלמים, מגיעים ממש לסוף המשחק. יש רק עוד עשר דקות. ואז הם פתאום מתחילים לקלוע. המאמן מכניס את הילד הכי שמן/דחוי/נמוך/ג'ינג'י/עיוור/פיסח/מאותגר מבחינת צבע, מין או שכל למגרש וההוא עושה פלאים! הוא קולע מכל פינה! הקבוצה שעד כה לא הייתה מגובשת כלל עובדת כמו צוות מיומן, המאמן צועק להם You can do it! You are doing it!

הקהל משתולל. הצבעים נעשים יותר ויותר עזים. מוזיקה מגניבה מחממת את האווירה (סטייל מוזיקת הניצחון מ"רוקי" עם סילבסטר סטלון). ואז אותו אחד, הנמוך/רזה/שמן/עיוור/שחור/היספאני קולע את הקליעה האחרונה מזווית בלתי אפשרית. הצופים צורחים וצועקים, האמא של אותו אחד בוכה, הקבוצה רצה וקופצת על המאמן, המוזיקה מגיעה לשיא. THE END, כותרות סיום. הקהל קם באנחה. כמה נשים מושכות באף ומוחות דמעה. הגברים המסוקסים גם כן, אבל בביישנות ומנסים להסתיר שהם נרגשים לא פחות.

אבל בחיים? פאק. הקבוצה היריבה קרעה לגזרים את הקבוצה של הבן שלי. לא הייתה מוזיקה. אני רציתי לבכות, מהאכזבה, אבל הייתי חייבת לרוץ הביתה ולהכין ארוחת צהריים לכולם. THE END?

אז אולי בוחן המציאות שלי הוא לא משו משו. אולי. אבל יש לי תחושה שאני לא ממש היחידה. תחשבו על זה.

מוקדש בהוקרה לרוברט אלטמן הגדול, שכתבתי על הסרט האחרון שלו (אז לא ידעתי כמובן שזה יהיה האחרון והסופי בהחלט) שהלך אתמול לעולמו והוא בן 81.