צרוב ברגש

אפרופו "לחיות בסרט", אז מאז יום שישי אנחנו חיים פה בסרט סטייל "הנמלט" או משהו הרבה יותר אפל ונוראי כמו הקלסיקה של פריץ לאנג "M" ("רוצח ביננו" - שבסצינת הפתיחה שלו רואים ילדה קטנה עומדת במעגל ומשחקת משחק עם עוד ילדים, והטריויה הנחמדה היא שאותה ילדה היא חנה מרון בצעירותה, חוץ מזה זה סרט אפל אמיתי).

המון המון שוטרים, ניידות, מסוקים. במכולת השכונתית יש תמונה של האנס הנמלט שהצליח לעבוד על המשטרה בצורה מוצלחת ביותר, ולהכניס לפאניקה חצי מדינה (החצי השני עסוק בדברים אחרים, מרניניים לא פחות כמו קאסמים, פחד מהאיום האיראני ודאגות קיומיות כאלה ואחרות).

בגיל שש עשרה קראתי ספר מכונן (ככה אומרים? כמו ארוע מחולל? מכולל? בקיצר, משהו שהרעיד אצלי את אמות הסיפים). "חדר הנשים" של מרלין פרנץ'. ספר שיצא ב-1977 והיה אבן דרך בכתיבה פמיניסטית בכלל. דרך סיפור של אישה אחת אמריקאית, שעוברת דרך החיים הבורגניים-הרגילים-בפרברים (קולג', חתונה, ילדים, בית, בית יותר גדול, תחזוקת בית יותר גדול, שכנות, גידול ילדים, ריקנות אישית גדולה, יחסים הולכים ומקררים בינה ובין בעלה, גירושין) ואז בעצם עוברת פאזה, ומתחילה ללמוד באוניברסיטה לאחר גירושיה, שם היא פוגשת כמיטב מסורת שנות השבעים בארה"ב קבוצה של נשים שמגלות אחת את השניה ואת עצמן דרך כל מיני תיאוריות פמיניסטיות. הספר סופר-קריא, (הוא היה כל כך סופר קריא בשבילי שהעותק שלי בסופו של דבר התפורר) ולמרות שהיום הוא בוודאי נחשב כמיושן והיסטרי משו, אני נזכרת שוב ושוב בתכנים שגיליתי דרכו, ולצערי הרב מאוד הם נכונים לגבי עד היום.

אז נכון. בני סלע הוא אנס, חולה נפש, פסיכופט קליני. אבל האיום הזה, של גבר כלפי אישה, כלפי נשים, קיים כל הזמן, תמיד, בכל מקום, בכל שעה. ואחד התכנים המאוד קיצונים שמקופלים בספר הזה הוא שבעצם כל גבר על הפלנטה הזו הוא אויב שלך אם איתרע מזלך ונולדת כנקבה.קיצוני, נוראי, אכזרי, מעוות.

אבל - דמיינו סיטואציה. אתן הולכות לאן שהוא בלילה. אולי הביתה אחרי בילוי, אולי חוזרות מהעבודה. אולי הולכות לסרט. הולכות חופשיות ומשוחררות. ואז אתן מגיעות לסמטה אפילה (וזה סתם בשביל האפקט הדרמטי, זה בעצם יכול להיות כל מקום שהוא) ואתן לבד. וחושך. ופתאום מאחוריכן אתן שומעות צעדים הולכים ומתקרבים, ובאופן טבעי אתן מתחילות ללכת יותר מהר (נכון או לא?) וככה, בקטנה, אתן מסובבות את הראש לקלוט מי הולך מאחוריכן. עכשיו. אם אתן קולטות זה גבר, אתן ממשיכות למהר. אולי היד אוטומטית נשלחת אל התיק, להרגיש איפה הפלאפון (למקרה שיהיה צריך להתקשר למישהו), איפה המפתחות (של האוטו, של הבית, בשביל המילוט), בקיצר, תחושה מסויימת של סכנה. של צייד וניצוד. פתאום ה"חופשיה ומשוחררת" (סלוגן שנלקח ישירות מפרסומת לטמפונים כמובן) הופך להיות "בוכיה וממהרת" או "מאוימת ונזהרת".

אבל אם אתן מסובבות את הראש, ומאחוריכן הולכת אישה, כל הסצינה הזו בטלה ומבוטלת. נכון או לא נכון? כן או לא? פאק.

גילוי נאות. מעולם לא עברתי אונס. מעולם לא עברתי ממש הטרדה מינית (אם לא כוללים את הגבר המבוגר שעבר על פני ברחוב לפני אי אלו שנים ובמהירות שיא מילמל לעברי "איזה ציצים יפים יש לך" )

יש לי יחסים בריאים, תקינים ומאושרים (בגבולות הקיים) עם בן זוג קבוע ותומך ואוהב (לפניו היו כאלה גם כן). אין לי שלדים בארון מהבחינה הזאת. ועדיין. עדיין.

וזה שיש לי בנים, ולא בנות, לא מוריד מרמת החרדה בפסיק אחד. ומי שיאיים על הבנים שלי יהיו אנשים מהג'נדר שלהם יש להניח.

ומה אמרתי בזה? בעצם כלום. שום דבר. אבל זה בלוג, וכאן מהגגים. אז היגגתי.

שיתפסו אותו כבר.