צרוב ברגש

המרכזי* (שלושה חודשים לשמונה) מתעורר. חם כמו סופגניה מתחת לשמיכת הפוך, בפיג'ימת NBA מפלאנל רך, העינים שלו עוד לא נפקחו, אבל המוח כבר עובד.

"אמא, תפסו כבר את בני סלע, האנס הננס?"

"עוד לא."

"את יודעת, קוראים לו ככה כי הוא גמד. הוא מאוד נמוך".

"נכון."

"הוא אנס ארבעה-עשרה אנשים".

"נכון."

"אמא, מה זה לאנוס?"

"לעשות משהו למישהו בניגוד לרצונו. זה משהו מאוד לא יפה".

"נכון. אני חושב שצריך להרוג אותו."

אחר כך. בדרך לבית ספר. שוב, אותו מרכזי, מאחורה.

"אמא, ללכת לצבא זו חובה?"

"כן. זו חובה".

"אז למה ג'קו לא התגייס?"

"יש מקרים שיש יוצאים מן הכלל. נותנים לאנשים פטור מהצבא נגיד בגלל בעיות בריאות."

"אז אם לי יהיה סרטן, נגיד, שלוש שנים, ואני לא אמות, רק אהיה חולה, אני אוכל לא ללכת לצבא?"

"כן. אם חולים אז אי אפשר ללכת לצבא".

"אם אני לא אהיה חולה, אני אהיה פקיד. או בלהקה צבאית".

"מצויין. קוראים לזה ג'ובניק."

* מרכזי - ילד אמצעי, בין שני אחים, סנדוויץ. בשבילנו - המרכזי. (ביטוי שהושאל מאישה מאוד חכמה שלמדתי ממנה הרבה).