צרוב ברגש

ביום שישי, ה-28.11.03 אני הולכת לדיקור, בתכוונה לזרז את הלידה. המדקרת דוקרת אותי בכל מיני מקומות אסטרטגיים. היא עושה לי דיקור קליל יחסית, בגלל שאני "קיסרית" לשעבר, כלומר, מישהי שעברה ניתוח קיסרי, ותמיד יש חשש שבלידה הבאה צירים חזקים יקרעו את הצלקת מאז.

אני יוצאת ממנה והולכת להפגש עם חמותי ושתי גיסותי בבית קפה, מתנהלת בכבדות ברחובות כמו פיל שתש כוחו. למרות שסוף נובמבר חמים ונעים, ולי מעיק מאוד.

שבת עוברת ללא שום אירוע חריג. ביום ראשון, אני מחליטה לקפוץ לקופת חולים, למרכז לבריאות האישה, בגלל שהעובר שקט מידי. אחרי תשעה חודשים של פעילות נאה בהחלט, קפיצות וגילגולים, פתאום הוא משתתק, ואני חרדה. אחרי מוניטור תקין ובדיקת רופא, הם ממליצים לי בכל זאת לקפוץ למיון נשים ב"ליס", כדי להיות שקטה לגמרי. אני נוסעת לשם, ומחכה המון בתור. יש לפני הרבה נשים בשלבים שונים של טרום-לידה. בסוף מקבלת אותי רופאה צעירה ונחמדה, שאחרי שניות מספר אני מזהה כבת של חברים טובים (לשעבר) של הורי, ונזכרת בתמונה משותפת שלנו בגילאי שנתיים שלוש, אוכלות גלידה על חוף הים. מצחיק אותי שהרופאה שלי צעירה ממני, ואני מרגישה קשישה אמיתית.

שוב, אחרי בדיקות וכמה מוניטורים גם הרופאה וגם אחת האחיות אומרות לי שהבחירה בידי, מוצאת חן בעיני הגישה שלהן שאומרת לי "אנחנו רק אנשי רפואה, את האמא, ורק את יודעת ומכירה את העובר שלך. אם את לא שקטה את יכולה להשאר פה להשגחה". אחרי דיון קצרצר עם בעלי, אני מחליטה להשאר. עקב מקרה קשה ששנינו מכירים מקרוב, הפחד של "עובר שקט מידי" שהסתיים בטרגדיה - המשפט ששנינו אומרים אחד לשני הוא "מה זה כמה ימים נוספים בבית חולים לעומת תינוק בריא ושלם".

אני מאושפזת במחלקת הריון בסיכון, שם שוכבות הריוניות בכל מיני שלבים. אני מקבלת חדר שבו כבר שוכבת בחורה בהריון שני. את התינוקת הקודמת שלה היא ילדה בשבוע 27, ועכשיו אחרי שהיא התחילה שוב לקבל צירים משלב מוקדם, היא מאושפזת לשמירת הריון עד ללידה. מבירור קצר אני מבינה שאני מכירה אותה, היא קולנוענית וראיתי את סרט הגמר שלה. אחרי שהיא מתרשמת מידיעות הטרויוויה שלי, אנחנו נכנסות ל"שגרה" נעימה ביחד. המחלקה היא אשכרה בית מלון. האוכל לא רע בכלל, הצוות נעים, די שקט, וחוץ מלחכות שמשהו יתפתח ותתחיל לידה אני אפילו נהנת מהעוד כמה ימים של שקט לפני הסערה שהתקמבנו לי.

יום ראשון עובר וכלום, נאדה. ביום שני רופאה נחמדה מציעה לעשות לי "סטרפינג" שאולי יזרז את הענינים. הבעיה היא שהיא כל כך נחמדה ועדינה שהפרוצדורה לא מזרזת כלום. ביום שני בערב מגיעה משלחת שכוללת גם את ראש המחלקה, שעושה עלי רושם טוב. הוא אומר לי שמכיוון שבעצם הגעתי לסוף ההריון, הערכת המשקל טובה, והעובר אכן פחות פעיל מסיבה שלא ידועה לנו, הוא בעד זירוז. אני מבועתת מהענין, במיוחד בגלל סיפורי אימה על צירים חזקים בעקבות זירוזים, ובגלל שאני אחרי קיסרי וזה גם גורם מרתיע. אני מתייעצת עם הרופא הפרטי שליווה אותי לאורך ההריון, והוא אומר לי שאם לבחור בזרוז אז כדי בשיטה של טיפטוף חומר לוריד, שאותו אפשר להפסיק אם הצירים נעשים בלתי נסבלים. אני נתמכת גם על ידי חברה שעשתה זרוז ועברה לידה מצויינת אחר כך, ובעקבות התמיכה מחליטה ללכת על זה. ביום שלישי לקראת צהריים מורידים אותי לחדר לידה. מתחילים את הזרוז, באינפוזיה. בעלי לידי, וגיסתי האהובה שהגיעה לשמור על הילדים הגדולים בבית, באה לשבת איתנו לשעתיים הראשונות. אני מאוד מתרגשת, חרדה קצת, אבל בסך הכל מרגישה טוב.

השעות עוברות, ובגלל שיש לנו דד-ליין (אם את לא יולדת שתים עשרה שעות מתחילת הזרוז, מפסיקים את פעילות החומר, מעלים אותם למחלקה ואחרי מנוחה של כמה שעות מתחילים את כל הפרוצדורה שוב, מהתחלה) וכמעט כלום לא מתקדם, אני לחוצה. הצירים נעשים בלתי נסבלים מבחינתי באיזשהו שלב, ובזכות המיילדת האגדתית שמגיעה למשמרת בדיוק אז, הרופא מחליט לתת לי אפידורל, למרות שהפתיחה עדיין קטנה יחסית. האחות מחליטה לעזור לי, ואחרי "בדיקה" שלה, שעה לפני שמנתקים אותי מהזרוז בגלל שהלידה בכלל לא מתקדמת, אני פתאום מרגישה את הצורך ללחוץ. אני אומרת לבעלי שיקרא למיילדת, שלא מאמינה שמשהו בכלל התקדם אצלי. היא מגיעה וקובעת שאני יולדת, ועכשיו. תוך כמה דחיפות בודדות הוא בחוץ. הכל מאוד שקט, השעה 4 בבוקר, יום רביעי, ה-3.12.06.

הוא יפה ומושלם, ואני מאושרת כמו שלא הייתי מעולם בחיי.

אני מתקשרת להורי שמחכים אצלנו בבית, ולא מצליחה לסיים את המשפטים כי אני בוכה. אולי בפעם הראשונה בחיי שאני בוכה מאושר. שוקלים אותו, מנקים אותו, לוקחים אותו לתינוקיה.

זהו. הוא קיים, והוא נפלא. אנחנו אוהבים אותו נואשות, הוא מוריד אותי המון פעמים מהפסים. הוא עקשן, ואסרטיבי, וג'ינג'י ומצחיק נורא.

והוא בן שלוש.