צרוב ברגש

השנה: 1979. המקום: סיאטל, וושינגטון, יו.אס.אוף איי.

הייתי בת עשר וחצי. נסענו מטעם העבודה של אבא שלי לארה"ב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שחיינו בחו"ל, אבל את הפעם הקודמת לא ממש זכרתי, כי הייתי בת שנתיים.

לא ידעתי כמעט מילה באנגלית, וככה מצאתי את עצמי, ב-1.9 נוסעת באוטובוס צהוב לבית הספר שלי,

Madronna, ששכן בחלק אחר לגמרי של העיר ממנו חיינו. אני הפכתי לחלק מפרוייקט אינטגרציה, וככה נצרב לי ברגש הפאנק, לנצח נצחים.

היינו שלושה ילדים לבנים בכיתה, השאר היו שחורים או היספאנים.

הייתי אחת הילדות היהודיות היחידות בבית הספר, והישראלית היחידה בכולו.

בהפסקות היו ילדים שואלים אותי מאין באתי, ואחרי ששמעו את השם האקזוטי "ישראל" באו השאלות הבלתי נמנעות על הגמל שרכבתי עליו בדרך לבית הספר, שם, רחוק, והאם אני באמת מדברת בשפת התנ"ך.

הייתי פרובינציאלית להחריד (לא שסיאטל הייתה בדיוק משהו מתקדם במיוחד, אלו היו ימי טרום-נירוואנה), ובהתחלה לא היה לי ממש מושג מה הולך סביבי.

שלוש המילים הנפוצות ביותר היו Bad (הבנתי שמייקל ג'קסון הוא ממש ממש אדם רע, ואחרי כמה שנים התברר שלא הייתי כזו אהבלה), Neat (אני חשבתי שכולם נורא מסודרים שם), והבלתי נמנעת

Awsome - שלפי דעתי תופסת עד היום.

כשקיבלנו חוזר הביתה שאוסר באיסור מוחלט על Swearing בבית הספר, לא ממש הבנתי למה אסור להשבע, ובמה? לרוב הילדים היו סכינים ולפעמים גם נשק חם. לי היו מכנסיים מתרחבים בקצה, וקוקיות.

לפעמים אני חושבת על הילדים שלמדתי איתם, ותוהה מי מהם מת בקרב כנופיות, למי נולדו ילדים כשהיא הייתה בת ארבעה עשרה, ואיפה אני ואיפה הם.

אבל אין ספק ששנת 79-80 הייתה מצויינת לפאנק ולדיסקו באשר הוא.

ולכן עד היום שאני שומעת את זה, אני מתחילה לנענע את הטוסיק.

שלא לדבר על זה, ושופו על התלבושות.

וכמה שנים קדימה, מתה על השיר הזה.

אבל כשאני שומעת את זה כשאני נוהגת, כמו בבוקר, זו סכנת נפשות ממש.

שיהיה לכולנו בוקר הכי פאנק שבעולם.