צרוב ברגש

קראתי את הדודה. ראיתי יש פרוייקט. החלטתי, למה לא?

אז הנה.

הכללים בקצרה: שלושה סיפורים, עד מאה מילה. כל סיפור חייב להתחיל באותו משפט, ולהסתיים באותו משפט.

תוספת מאוחרת - מכיוון שמין הסתם לא עמדתי בכללים

(rules are made to be broken)

אז בלי שום קשר לפרוייקט כזה או אחר, סתם שלושה סיפורים קצרים.

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.

מייד קמתי, פתחתי את הדלת, וטרקתי אותה שוב.

למה? ככה.

אבל אז ראיתי בעווית הזין (שזה זווית העין, רק יותר מתוחכם) את הארגזים.

וידעתי מה יש בהם.

ופחדתי. נורא. נורא. נורא. ידעתי שאני חייבת להסתיר אותם. אבל איך בשם כל הקדושים, הפיות והסוסונים הקטנים אני אסתיר שלושה ארגזים עצומים, בגובה שני מטר כל אחד, ששוקלים לפ-ח-ו-ת עשרה קילו כל אחד (כן, הוא היה חזק ההוא שטרק) מעיינים בוחנות, שפולשות אחרי כל תזוזה שלי במקום המזדיין הזה?

ואז, ידעתי. אני אקנה אורז. המון המון אורז. ואני אסתיר את הכוסשלהרבאקארגזים האלה.

וזה בדיוק מה שעשיתי. קניתי שני טון אורז. ופיזרתי על הארגזים. זה לא עזר כמובן, כי אורז, אפילו כמות מאוד גדולה, לא יכולה להסתיר שלושה ארגזים עצומים כאלה.

אבל המשרד התלכלך. מאוד. ולכן ז'ניה, המנקה של המחלקה נקראה אל הדגל.

וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.

***************************************************************************************

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.

זה כאב לי. אני לא יכולה להגיד שלא. איציק ואני היינו נשואים שנים. כמה? הרבה. יותר מידי. כמו כולם. ועכשיו מה? כל החיים שלי בארגז(ים)? יותר טוב מהחיים שלי בלאפה, אבל בכל זאת.

רציתי להרים טלפון לאמא, אבל אז נזכרתי שהיא מתה. רציתי לישון, אבל בעשר בבוקר? רציתי נורא סיגריה, אבל אני לא מעשנת.

במקום זה פתחתי את הארגז הראשון, ואתם יודעים מה? זה לא היה כל כך נורא. קודם כל היה שם המון קלקר. קלקר שאפשר לפזר, ולפקפק, ולגרגר בין כפות הידיים, ואחרי כמה דקות של פירפור וגירגור הרגשתי הרבה יותר טוב. ואחר כך הוצאתי פריט פריט, והתחלתי לעבור עליהם. יומנים שלי מכיתה ד', חצאית שלא לבשתי כבר חמש שנים (עליתי המון מאז החתונה), תמונות שלנו ביחד, נוסטלגיה. המשימה הזאת נתנה לי מרץ. החלטתי שהיום, סוף סוף, אני מסדרת את דירת החדר שלי כמו שאני אוהבת. ניקיתי, הברשתי, מירקתי (יש לי סמובר שירשתי מדודה של אמא שלי, ז"ל. הדודה. גם האמא). טיטאתי, הברשתי שוב, ציחצחתי. לקינוח גם זרקתי ופיניתי. ופתאום דירת החדר שלי נראתה לי אחרת לגמרי. שלי, רק שלי. עם אוסף הדובונים שלי, הבגדים שלי בארון, ועשרת זוגות הקרוקס בכחולאדוםצהובסגולועודכמהצבעים. שלי. רק שלי. עכשיו רק הייתי צריכה להוריד את הארגזים הריקים למטה, לזבל. וגם לבשל משהו לצהריים. נהייתי רעבה רצח מכל המירוק ציחצוח. פתחתי את ארון המטבח היחיד שלי, הדלת שלו הייתה בצבע ירוק קקי כזה, ובהיתי בשקית האורז הבודדת שישבה על המדף מולי. בהינו, בהינו, בסוף עשיתי אורז.

בישלתי אותו. יצא דביק אבל טעים, כמו שאני אוהבת (וכמו שאיציק שנא תמיד, כמובן).

איך שסיימתי את הגרגר האחרון בצלחת – צילצל הטלפון. זה היה אבא שלי. אבא'לה התחתן עם צילה אחרי שאמא מתה, ורק שהיא הולכת לקניות או יוצאת מהבית לבקר את הילדים המכוערים שלה ואת הנכדים המכוערים עוד יותר, הוא מרשה לעצמו להתקשר אלי. כי ככה היא לא שם לכעוס עליו. אני סיפרתי לאבא על איציק, הארגזים והמירוק. הוא הקשיב לי, ובסוף אמר רק "לאכול את אוכלת בכלל?". כנראה הנשמה הפולנית של אמא שלי התגלגל לתוך אבא שלי, אבל רק כשצילה המרשעת יוצאת מהבית. אמרתי לו שאני אוכלת, והנה, הכנתי אורז. הייתה שתיקה מהצד השני. הרגשתי את המילה "אורז" מהדהדת בין שנינו. אבא שלי נאנח אנחה עמוקה. הרגשתי שהוא עצוב, אבל לא דחקתי בו, למרות שפחדתי שבכל שניה נתונה צילה תכנס ותפריע לנו לשיחה. ואז אבא שלי הדהים אותי. אמא שלך לא ידעה לבשל אפילו אורז. הוא אמר לי. אורז? אתה בטוח? אמא שלי תמיד הצטיירה לי כעקרת הבית האולטימטיבית, היא לא רק ציחצחה, מירקה והברישה היא גם בישלה מצויין. אז זהו. שלא. מסתבר שאמא שלי הייתה חרא בשלנית. אפילו טוסט היא הייתה חורכת. אבל בגלל שהעמדת פנים הייתה חשובה לה יותר מהכל, היא הייתה מבשלת רק אחרי שכולם הלכו לישון, ובלילה, מאוחר, אבא שלי, היה מגיע, זורק את כל מה שהיא בישלה, ומכין סירים במקום הסירים שהיא הכינה. ובבוקר היה אוכל מצויין. שניהם שמרו על העמדת הפנים הזו עד שהיא מתה. מין הסכם שבשתיקה (שעלה לנו הון כסף, דרך אגב, בגלל כל האוכל שנזרק לפח). והאורז? שאלתי. אז זהו. אמר אבא שלי. פעם אחת ויחידה, היא החליטה שהיא מכינה אורז. כולה אורז, עם קצת בצל מטוגן. אבל, כדרכה, הבצל השחיר, ונשרף, והיא כבר הוסיפה את האורז, ואבא שלי היה במילואים, והיא הייתה בפאניקה שבבוקר תתגלה התרמית הזו, שהם עבדו עליה ביחד שנים, וכבר היה מאוחר, ולא הייתה לה עוד שקית אורז בבית, לנסות שוב.

עצרתי את הנשימה. עולם שלם, מלא רמייה, פנטזיות, ותככים נגלה לי ככה, בדקה. כנראה שבשביל זה בדיוק נפרדתי מאיציק. בשביל תגליות מסוג זה.

מה היא עשתה? צעקתי, אבל בשקט, כדי לא להבהיל את אבא שלי. מה?

היא עשתה את הכי טוב שהיא יכלה, החליטה להפריד את הבצל השרוף, מהאורז, שהיה איכשהו אכיל.

וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.

***************************************************************************************

בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.

הוא בכלל לא  ידע שהמשלוח יגיע היום. באמת. אםהיה יודע היה מתכונן. מתלבש יותר יפה. מתבשם. אולי אפילו מתגלח. אבל הוא לא ידע. היה בטוח שזה יקח כמה שבועות. אבל הנה, שבועיים פונקט אחרי שהזמןי אותם, הם פה.

קודם כל הסתובב סביבם, וניסה לשמוע אם איזשהו רעש עולה מתוכם.

כלום. קול דממה דקה. אפילו דפק עליהם, ככה, בקטנה, כדי לראות אם יש תגובה. שום דבר.

ואז, שמע אותה. כלומר, את העקבים שלה. זה לא יאומן איך אחרי חודשיים של האזנה רצופה, מייסרת, עקבית לקול של העקבים שלה במסדרון של החברה, הוא זיהה את הקול של העקבים של המגפיים שלה בין עוד מיליון עקבים אחרים. זה אולי היה מוגזם. לא מיליון, אבל הרבה מאוד. אחרים. היו לה נקישות כל כך ייחודיות משלה. נקישות שאמרו "אני עדינה. אני מיוחדת. אני אקזוטית. יש לי ריח של בושם מחו"ל, מעולם לא הייתי שמנה, ואפילו חצ'קון אחד לא העיז להתקרב לעור הפנים המושלם שלי בכל שנות הלימודים בחטיבה ובתיכון. ולך, אין שום סיכוי בעולם איתי". ככה בדיוק נשמעו לי העקבים שלה. והם צדקו. כמובן.

אבל היום, היום יהיה שונה.

הוא הסתכל על הארגזים. סתם ארגזים. מקרטון. אפילו לא קרטון ביצוע! אבל מה שהיה בתוכם...

כל החיים שלו היו תלויים במה שהיה בקופסאות האלה. כל האהבה, כל החום. כל הקירבה, והנינוחות, וההתכרבלות, והמין, והשמחה, והבדיחות. כל מה שלא היה לו וכל מה שרצה.

בשעה אחת עשרה לא עמד בזה יותר. ידע שבשעה הזאת היא עומדת בפינת הקפה. שותה בעדינות אין קץ, עדינות נסיכית ממש את ההפוך הראשון של הבוקר. החליט ללכת על טקטיקת בדרך אגב. טקטיקה שאומרת – תתנהג נורמלי, כאילו כל יום אתה פונה אליה ומבקש שתגיע אליך לחדר לראות שם משהו. תתנהג כאילו זה ברור מאליו שאתה פונה אליה, למרות שאתם עובדים באותה חברה כבר שמונה שנים ומעולם, מעולם, לא פנית אליה בדברים והיא אפילו לא אומרת לך בוקר טוב במסדרון. דבר אליה כאילו שאתם חברים וותיקים, למרות שאתה בקביעות מסתתר במשרד שלך ומחכה שהיא תעבור במסדרון רק כדי שלא תתקל בה, ואולי תפלוט משהו שטותי, או שהיא תראה כמה השיער שלך משומן, החליפה שלך הדוקה באזור הבטני, ושאתה כנראה, לא בדוק, נמוך ממנה בערך בחמישה סנטימטר. דבר בנעימות, בשקט, אבל אל תמצמץ יותר מידי, כדי שהיא לא תקלוט שבעצם אין קמצוץ של נורמליות או שיגרתיות או יומיומיות בסיטואציה הזו, ההזויה מכל כיוון שהיא לא תסתכל עליה.

הוא צעד לפינת הקפה. הוא ראה אותה. למזלו הגדול היא הייתה לבד. הוא הסתחרר מריח הבושם, החמצמץ-מתקתק שלה, ששלח מחושים דקים סביב סביב, אבל הוא ייצב את עצמו, ופנה אליה, בשמה. ההלם בעיניה היה ברור, אבל בתור נסיכה אמיתית, הנימוס השתלט אצלה על כל רגש אנושי אחר, וככה מצא את עצמו צועד, והיא בעקבותיו (הוא עשה את זה בכוונה, כדי שהיא לא תלך לפניו והוא יאלץ להסב את עיניו מהתחת שלה, שהיה פאר היצירה בכל קנה מידה אפשרי), ככה יכול היה להתפקס על קול הנקישה של העקבים שלה, מאחוריו, קול מוכר, קול אהוב, שמיקד אותו במטרה.

הם הגיעו למשרד שלו. ביחד. היא נכנסה, הוא סגר את הדלת מאחוריהם. הוא החליט לא להגיד יותר כלום, כי ככה במקום לדבר סתם, ולסבך את הענינים עוד יותר, הוא פשוט יפתח את הארגזים, ויתן לתוכן שלהם לדבר.

הוא פתח את הארגז הראשון, מכווץ קצת את העיניים בציפייה לראות את הצבעים הבוהקים, גולשים, מתפרצים, מתעופפים מהארגז. אבל לא קרה כלום. הוא הציץ פנימה, עננת אבק קטנה עלתה מהארגז, גורמת לו לשיעול קל. היא עדיין עמדה שם, כפי הנראה המומה מידי מהפנייה הישירה והלא צפויה שלו אליה, לא זזה. ואז הוא ראה. אורז. המון אורז. פאניקה שכמותה לא ידעה התחילה לזחול בגוף שלו. כמו נחש, מתחילה להיכרך סביב כפות הרגליים שלו, עברה לשוקיים, טיפסה על המותניים, ואז ישירות לתוך הבטן, מתפשטת כמו גלי חום בכל הגוף. טעות. טעות איומה. לא גלי צבע. לא משק כנפיים עדין, לא יופי וחסד ורוך. אורז. המון המון אורז. חום כזה. אולי אורגני. בריא, אבל לא אסטטי בשום צורה שהיא.

הוא שמע מאחוריו כיחכוך עדין. כמעט חרישי. אבל בגלל שהאוזניים שלו היו מיומנות בלקלוט את הרעשים הכי קטנטנים שלה, הכיחכוך נשמע לו כמו רעם אדיר שמתגלגל מעל הראש שניה לפני שמתחיל לרדת מבול. ואז הוא הרגיש. הרגיש איך הפאניקה מפנה את מקומה לזעם. זעם נוראי, ומחלחל. זעם ועצב, וחוסר אונים. ופחד. הכל ביחד. אבל יותר מכל הוא כעס. הוא ראה אדום, כמו שתמיד אומרים וכותבים בספרים, הוא הרגיש צריבה נוראית בבית החזה, ואז הוא ראה את עצמו, מהצד דוחף את הארגז מעל לשולחן שלו. הארגז היה די כבד, והוא הרגיש מין התנגדות מסוימת, אבל הזעם היה כל כך גדול, שהוא גרם לו להיות חזק יותר, ואלים יותר, ואחר ממה שהיה בכל ימי חייו.

האורז התפזר ברחבי המשרד שלו. על השטיח המכוער מקיר לקיר, על שולחן הכתיבה הנוראי מפורמייקה מזוייפת, באחת המגירות שהייתה חצי פתוחה, על התיקים של הלקוחות.

בלי להביט מסביב, בלי לקחת איתו את המעיל, או את התיק שלו, ובמיוחד – בלי להעיף בה מבט אחד נוסף, הוא הסתובב ויצא מהמשרד, סוגר את הדלת מאחוריו.

היא נשארה שם, לבד. בחדר.

וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.