צרוב ברגש

כשהיא מצאה את עצמה חונה ברכב שלה, מתחת לבית שלו, מנסה להגניב מבט לכניסה לראות אם הוא יוצא משם, או אישתו, או אפילו אחד השכנים, סתם, כי אלה היו השכנים שלו, ולא סתם שכנים משעממים שגרים בבניין שלוש קומות בעיר, היא הבינה שזו אובססיה.

מילה יפה אובססיה. במיוחד אהבה את שני הסמכים שעוקבים אחד אחרי השני. כמו נחשים. סססססס.

אובססיה שרחשה סביבה, שלא נתנה לה מנוחה, שהדירה שינה מלילותיה, שעקבה אחריה כל הזמן, כמו שהיא עקבה אחריו.

זה הרגע שהיא צריכה לעזוב את זה ופשוט לנסוע. הביתה. אבל בעצם היו רגעים כאלה כבר לפני. כמו למשל כשהיא חיכתה לדבר איתו אחרי הרצאה שלו באוניברסיטה, וקלטה שאישתו שם, מחכה לו, ועדיין עמדה בצד, עם איזו תקווה טיפשית בלב שההיא רק באה לרגע וכבר הולכת. אולי להביא לו את הסנדוויץ' ששכח בבית. אולי רק רוצה להטריד אותו באיזשהו עניין דומסטי מטופש שמייד ישכח ממנו, ברגע שיראה אותה. היא לבשה בגדים שקנתה במיוחד. במיוחד בשבילו. בשביל העין הבוחנת שלו. מה שהיה בעצם בדיחה, כי בכמה ראיונות שהתפרסמו עליו בעיתונים אמר שמאז הילדות יש לו בעיות ראיה רציניות, והוא בעצם כמעט עיוור. ובכל זאת לא הרכיב משקפיים. כנראה בגלל הגאווה, גאווה ילדותית שצבטה לה את הלב. כמו בכל פעם שראתה אותו. בעיתון, בטלויזיה, על הבמה מקבל פרס, בהרצאות, ברחוב, סתם, אם התמזל מזלה (והוא התמזל פעמים בדיוק למרות שגרו באותה העיר, וכמעט בשכנות, במרחק כמה רחובות אחד מהשניה, אבל בשכונות נפרדות).

הלב נצבט לא היה בדיוק תיאור נכון. זה היה תיאור עדין ללב שלה שהיה נדקר כל פעם שחזתה בו, או אולי נסחט, כמו הבד של הסמרטוט אחרי שהייתה טובלת אותו בדלי לשטיפת רצפות.

ומה שהכי הרגיז אותה, או ערער את תמונת עולמה השלם היה שהיא לא התאימה לפאזל הזה. היא לא הייתה רווקה. היא לא הייתה אומללה לפי הגדרה. היא הייתה אפילו די מאושרת. עם בעלה, עם הילדים, עם הכלב. עם העבודה החדשה שלה, עם הדירה שרכשו לא מזמן ועיצבו במו ידיהם, עם החברות הטובות איתן נפגשה לפחות פעם בשבוע, עם אחותה שבדיוק ילדה תינוקת חדשה ומושלמת.

ובכל זאת, האובססיה הזאת, כמו דבשת של גמל, בלתי נראית, אבל קיימת לחלוטין, משתלטת לה על החיים, כמו בסרט מתח סוג ז' בכבלים, והיא מוצאת את עצמה עוצרת את נשימתה לפעמים, מנסה להבין מה יקרה בסוף של הסרט, האם מישהו ירצח? האם החוקר הפרטי החתיך יגלה מה מסתתר בשורש של האובססיה של הגיבורה הנאה? אולי הכל נובע בעצם  מטראומת ילדות מודחקת, רגש נטישה שהוסת הצידה, אהבה לא ממומשת בגיל העשרה, שריטה רגשית עלומה.

אבל לא. בלב ליבה, באותו הלב המעוך, הסחוט, הרגיש עד כאב היא ידעה שבאיזושהי דרך לא נודעת, לא ברורה, הם נועדו להיות ביחד. למרות שהוא נשוי באושר. למרות שהיא נשואה בשלווה. למרות הילדים. למרות הפער בגילאים, למרות שלא היה לו מושג קלוש שהיא קיימת, חיה, נושמת, מאוהבת בו עד כלות הנשמה, כמו תיכוניסטית תמימה, כמו שרק אפשר להתאהב בגיל שבע עשרה, עם חלומות, ופנטזיות לפרטי פרטים.

בלילות ששכבה ערה והוזה, המוח הרציונלי והאנליטי שלה התחשבן עם הנפש השסועה ואמר לה שבעצם זה משבר גיל הארבעים. אז הוא הגיע אליה בגיל שלושים ושלוש. אז מה? הוא הקדים קצת. לא היה לו מושג מה הגיל הנכון להגיע בו, הוא פשוט בא, והתיישב, ועכשיו הוא מחכה לפתרון.  פתרון מעשי לחלוטין. כמו להירשם לסדנת בישול יפאנית, משהו שהיא חושבת עליו כבר המון זמן, ויש לה תחושה שזו תהיה המתנה שבעלה יעניק לה בהפתעה ליומהולדת שלושים וארבע. או כמו להשקיע יותר בעבודות יצירה עם הילדים. או כמו לתכנן את הטיול המשפחתי הבא לאירופה. החברים הכי טובים שלהם חיים שם כבר יותר משלוש שנים ונורא רוצים שהם יבואו לבקר. והם באמת יבואו. בקרוב. מן סוג כזה של פתרון. ישים. שמיש, פשוט. פתרון שלא יפגע באף אחד. לא יביך אף אחד. לא יפרק משפחות, או נשמות. לא יציק, ולא יטריד.

ולכן, כשהפתרון באמת הגיע, פתאום, הוא נראה לה פשוט עד גיחוך. איך לא חשבה על זה קודם? כל כך פה, קרוב אליה, ממש מתחת לאף. פתרון שלא מצריך ממנה שום קומבינות מיוחדות, אפילו לא שקרים מסובכים, או שינויים בסדרי עולם. פתרון מקובל, קביל, ראציונלי.

כשאמרה לבעלה שהחליטה להירשם ללימודי התואר השני בשנה הבאה, היא ראתה הפתעה בעיניים שלו, אבל התעלמה. הילדים כבר די גדולים, הבוסית שלי תפרגן לי ואני בסך הכל לא ממש אפסיד שעות, אימא שלך תשמח קצת לעזור לנו, היא כבר מזמן אמרה על זה משהו, וזה בסך הכל בשבילי, כדי שאני לא אתאבן לי פה, בין הילדים לעבודה. אתה יודע, משהו בשביל הנשמה שלי.

וכן. דווקא לימודי היסטוריה מעניינים אותה. משהו שמנותק לגמרי מחיי היום יום, משהו שלא קשור לעבודה שלה, תמיד היא אהבה היסטוריה, במיוחד היסטוריה קלאסית, רומא, יוון, מיתולוגיה.

ולכל מי ששאל הייתה אומרת שכן, היא חשבה על זה כבר שנים, ללמוד. ולא, היא לא מפחדת מהעומס, ומהעבודות והמבחנים, כי היא חייבת קצת את הידע החדש הזה, במשהו שהוא דווקא רחוק ממנה, וכל התירוצים שבעולם היו כשירים לה, ונדמה היה שמישהי אחרת מתיישבת בתוכה, מישהי בטוחה בעצמה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ומוכנה לעשות הכל בשביל להשיג אותו, וזה קצת הפחיד אותה וקצת נעם לה.

וביום הראשון ללימודים, כשהיא נכנסה לאולם הגדול שבו עמדה להיערך ההרצאה שלו, הרגישה כאילו שהגיעה בדיוק למקום הנכון. וכשראתה אותו עולה לפודיום, לבוש במכנסיים שחורים, וסוודר כחול, רזה, הרבה יותר רזה ממה שזכרה אותו מהפעם הקודמת שראתה אותו לפני כמה חודשים, מרכיב משקפים חדשים שגרמו לו להראות יותר זקן, ידעה שהגיעה הביתה. היא הזדקפה במקומה, וחיכתה שהשיעור יתחיל.