צרוב ברגש

חורף 1986. פברואר. 14 לפברואר, ולנטיינס דיי. חיפה. הכרמל.

קר נורא, יורד גשם בכמויות, רוח חזקה מסחררת עלים, מפילה ענפים ומטיסה מטריות אל על.

נ. מלווה אותי ואת חברה שלי הביתה מבית ספר. אנחנו בי"א.

כבר כמה שבועות שמשהו קורה ביננו. בין נ. וביני. בהתחלה טעיתי בו, וחשבתי שהוא מאוד קר, מחושב כזה, אבל המצב התהפך ועכשיו היו ביננו ממש גיצים של חשמל ומשיכה.

זה יום שישי, ובבית מחכים לי עם מרק חם. החברה הולכת הביתה ואנחנו נשארים למטה, לדבר.

אני מזמינה אותו אלי בערב, והוא מסכים. מאותו רגע אני עם פרפרים מטורפים בבטן. אני הולכת לישון בצהריים (עם הפוך ועם תנור סלילים בחדר - ביום שישי אחר גם שרפתי ככה שמיכה), וקמה לתוך סופה. גשם, ברקים, רעמים, הפסקות חשמל מידי פעם. אני משתפת את אחותי הקטנה בהתרגשות שלי, ושתינו מעבירות את השעות הבאות ב"יבוא, לא יבוא". בסביבות שמונה, מתוך הברקים והרעמים הוא מגיע. יש לו מעיל עור (הראשון בשכבה שהיה לו אופנוע), והריח מטריף אותי.

אנחנו יושבים בחדר שלי עד הלילה. כשהוא יוצא חזרה לגשם אני מבינה שהחיים שלי לעולם לא יהיו אותו הדבר.

חורף 1989. אני חיילת בצבא השם (והשם הוא צה"ל - צבא ההגנה לאומללים).

אני ונ. ההוא מהקטע הקודם, ביחד. אחרי שהועף מקורס טייס, הגיע לאיזו יחידה קטנטונת ומובחרת בחיל האוויר, והוא מוצב באזור הר דוב, על אחת הפסגות שצופות לשכנים שלנו. הבסיס סגור לחלוטין, לבנות בכלל אסור להיות שם, ובכל זאת, בגלל שאנחנו בני תשע-עשרה, מאוהבים ומלאי הורמונים, אני נוסעת אליו לשישי שבת, יחד עם החברה של המפקד שלו, בחורה יפיפיה אבל סתומה בצורה שלא תתואר. אנחנו מגיעות לשם בנפרד, ואני מגיעה לתחתית ההר, ומשם יש רק אפשרות אחת להגיע למעלה, בטרמפים. סימני החיים היחידים באזור הם בסיס או"ם ואיזשהו ישוב דרוזי שכוח אל.

הקור כל כך חזק שהעינים שלי דומעות והדמעות שלי קופאות על הלחיים. הנוף יפיפה, אבל הקור ממש פוצע. אחרי זמן די ארוך שאני עומדת בודדה על אם הדרך, איזה חייל או"ם שעובר שם עם הג'יפ שלו מסכים לקחת אותי במעלה ההר (הערת בינים מהיום - איך, למען השם לא פחדתי מאונס, רצח או כל סוג אחר של התעללות? איך בגיל 19 כשהזין עומד הראש בתחת? לאן הלכו ההורמונים המטורפים האלה?). אני מגיעה לבסיס, ובפנים חם מאוד. כולנו שם ביחד, שזה אומר נ. ואני, עוד כמה חבר'ה וגם ג. המפקד (כולה ילד בן 19 גם כן, שהגיע חצי שנה לפניו לחיל. שנה אחר כך יהיה לי סיפור גם איתו). וגם ט. היפיפיה, החברה של המפקד. אנחנו מבלים את הזמן בצפיה בטלויזיה, משחק קלפים, ומיזמוזים. בחוץ משתוללת סערה והטמפרטורות צונחות.

בלילה אנחנו ישנים בשקי שינה על הרצפה, יש לנו חדר לעצמנו, עם קמין דולק בפינה, והחדר רותח. כשאנחנו שוכבים אני מרגישה כמו אישתו של ננוק, האסקימוסי מהצפון, מדמיינת את עצמי גרה באיגלו, מתעטפת בפרוות דובים, מגדלת עשרות אסקימוסים קטנים ועגולים, ומבשלת בשומן לוויתנים.

בדרך חזרה אני שוב עומדת בצומת, לרגלי ההר, והדמעות קופאות לי על הלחיים.

חורף 1975. אני בכיתה א'. יש לי צמות. אני חוזרת לבד הביתה מבית הספר. אמא שלי עובדת באותה תקופה, ולי יש מפתח סביב הצוואר, על חוט עבה מצמר. אני כמעט מגיעה הביתה, כשממולי עוברת ילדה יותר גדולה. אני לא מכירה אותה, אבל היא נראית לי ענקית (הערת בינים מהיום - בטח הייתה רק שנה, אולי שנתיים מעלי. ילדה בכיתה ב', או ג'. אבל אז היא הייתה נפילה בעיני). אנחנו הולכות זו לקראת זו, וכשאנחנו ממש אחת מול השניה היא מדברת איתי. הזכרון שלי מעורפל, אבל נדמה לי שהיא אמרה לי משהו כמו "רוצה שאני אגיד לך סוד?" (השאלה האולטימטיבית בגילאים האלה). אני מתקרבת אליה, עד שהפרצופים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. ואז, בהבזק אחד, מהיר, היד שלה נשלחת אל אחת הצמות שלי, והיא מושכת בה. חזק. אולי היא חייכה אחר כך, או צחקה. אולי לא. היא עוברת אותי והולכת. אני ממשיכה הביתה. יש לי דמעות בעינים. לא מהכאב, אלא מההשפלה. מחוסר ההבנה. למה? אני נכנסת הביתה עם המפתח שלי, הבית קר, וחשוך. אני יושבת ליד החלון ומחכה שאמא שלי תגיע הביתה. בחוץ אני רואה עץ שמתכופך בגשם וברוח.