צרוב ברגש

אני חולה ואני מרחמת על עצמי. ואז באינסטינקט פולני שנובע מ"יש ילדים רעבים באתיופיה, תגמרי מהצלחת" אני גוערת בעצמי ש"יש אנשים שמתמודדים יום יום עם מחלות איומות ואת סתם בכיינית".

אבל כואב לי ורע לי ואני מתבכיינת.

זה התחיל ביום שישי. מין תחושה זוחלת כזו של חולי בכל הגוף. במפגש משפחתי אצל הורי הרגשתי כאילו המצח שלי מקומט מרוב מאמץ לא להראות כמה שרע לי. בשבת גררתי איכשהו, ואתמול אשכרה "נפלתי למשכב" כמו בספרים הויקטוראינים.

בשבת התחילו לי גם החלומות הרעים. מתוך חום. שכבתי במיטה וראיתי את "טוביה ושבעת בנותיו". יש לי קטע עם הסרט הזה. כשהייתי בערך בת חמש, ראיתי אותו בטלויזיה והוא נחקק אצלי בזכרון, במיוחד סצינה אחת שבה אחת הבנות שלו משתגעת בעקבות אהבה נכזבת, ורצה, לבושה רק בכותונת לילה ובהינומה של כלה לתוך היער, ומתאבדת בעצם בקפיצה לאיזה נהר גועש. העותק שהראו עכשיו בטלויזיה היה ממש בלוי, נקרע בכל מיני מקומות, ענתיקה אמיתית (הסרט מ-1968, יותר זקן ממני!).

אחר כך נרדמתי, וחלמתי שאני חיה בכפר קטן ברוסיה, ופתאום אנחנו שומעים שעומד להיות פוגרום. אני בורחת ומנסה להסתתר בכל מיני מקומות. תוך כדי כך אני גם מורחת את הפנים שלי באדמה, וחושבת לעצמי שזה מגניב שבתוך חלום מהמאה התשע-עשרה ברוסיה, אני מתנהגת כמו החיילים האמריקאים שנלחמים בויאטקונג. בסוף אני מוצאת לי מסתור, אבל כמובן שתופסים אותי. פחד אלוהים.

עד עכשיו הלב דופק לי.

היום התעוררתי עם כאב גרון מחניק, ובזכותו קיבלתי את הסם הטוב ביותר שיש (חוץ מאשר אפידורל כמובן) ואני מקווה להבריא במהרה.

מה שכן, עופיום יכול סוף סוף לכתוב לי תגובה (עופיום .תכתוב) "עשית סמים טובים כתבת פוסט".

בברכת אה-גוטה-שנה והרבה בריאות לכולנו.