צרוב ברגש

קשה לי. עצוב ומהורהר. הוא היה הראשון שלי.

כמעט שבע שנים אנחנו ביחד.

לפניו לא היו לי אחרים. הוא נתן לי דברים שאף אחד אחר לא נתן לי. עצמאות, היכרות עם עצמי. ביטחון עצמי מחודש. מרחבים חדשים שנפתחו בפני.

עשינו ביחד כברת דרך רצינית ביותר.

שמענו מוזיקה ביחד, בכל מיני סגנונות.

הוא ידע לקבל אותי בכל מצבי הרוח שלי. שמחה, עצובה, עייפה מאוד.

תקופה רצינית עברה עלינו ביחד.

דפקתי אותו לא פעם. הוא לא דפק אותי אפילו פעם אחת בחזרה. היה נאמן עד לסוף.

ועכשיו, צריך להתרגל לחיים בלי. לחסר שלו בחיים שלי. זה פשוט לא יהיה אותו הדבר.

כל הדיסקים שלי חזרו למדפים, צרור המפתחות שלי פתאום קל יותר. עשיתי ניקיון כללי, וצבט לי כל כך בלב.

המזאדה לנטיס שלי. שנת 1995. הלוואי שתסע בדרכים טובות.