צרוב ברגש

לשמחתי הרבה נתקלתי באתר המצויין הזה ובעודי משייטת בו להנאתי שלל שאלות עגמומיות הציפו את מוחי הקודח.

לדוגמא, האם היחסים בין מר רופר לג'ק טריפר (AKA ג'ון ריטר, זצ"ל) היו בעצם יחסים של הומוסקסואליות מודחקת, מה שמסביר את הפרצופים האיומים שאותו הרופר היה עושה לאישתו כאשר היא הייתה מנסה לאנוס אותו בוקר, צהריים וערב? האם כריסי (דהיינו - סוזאן סמארס) מאושרת יותר בתור זאתי שעושה פרסומות ל-Thigh Master מין מכשיר עינויים כזה, להידוק הירכיים הרופסות מאשר הדמות שאחד הציטוטים הכי משמעותיים שלה בסדרה היו "Eat your salad before it gets cold"

בתמונה, אני, אחרי צפיה מרוכזת ב"שלושה בדירה אחת".

או קחו למשל את "מי הבוס".

האם הייתם לוקחים מישהו כמו טוני דנזה שינקה לכם את הבית וישמור לכם על הילדים? מצד שני, אם חושבים על זה, מה רע? איטלקי (ובפוליטקלי קורקטנס "אמריקו-איטלאנו") חם מזג, חם בטח גם באזורים אחרים, עושה פסטה מצויינת, וגם תומך בך מול אמא שלך חולת הנפש שמעיקה לך על החיים, מה שנשמע לי דיל לא רע בכלל. הטרגדיה של התוכנית הזאת היא הבן ג'ונתן, שגדל תוך כדי צילומי הסדרה, ובהתחלה היה ילד חביב בעל קול צפצפני ושיער בלונדיני שנשמט על העינים, בקיצר all american boy

כהלכתו. הבעיה החלה כאשר הזעטוט גדל וצמח לנער, שככה, אפעס, איך נגיד את זה הכי טוב? הגבריות שלו הייתה מוטלת בספק. כלומר, נשיאנו לשעבר, וייצמן, טבע בזמנו את המונח הכה מעודן "פייגלע", וכפי הנראה שקברניטי התוכנית הסופר אינטילגנטית הזאת החליטו להעלים את הג'ונתן המבייש, וכך הוא נשלח כלאחר כבוד לאיזושהי פנימיה עלומה, ככשגדלים עם טוני מיסלי בתור רול מודל גברי, ובסוף יוצאים ויוה

לה-דיוה, יכולה להגרם בעיה קשה לרייטינג.

ג'ונתן הקטן כבר לא רץ לגן.

אבל אז הגעתי לפה וגלי הנוסטלגיה (שימו לב, פיוט) הציפו אותי לחלוטין.

"ספינת האהבה" הייתה תוכנית הטלויזיה הראשונה שראיתי בארץ בצבע. לנו עוד היתה טלויזיה שחור לבן, ולחברה הכי טובה שלי מהכיתה, ו., כבר הייתה טלויזיה צבעונית. אחרי שלל תחנונים ושבועות שאסדר את החדר כל יום, אעשה שיעורים ולא אעשה בושות גרמתי לאמא שלי להסכים לכך שערב אחד ישובה עם כל משפחת פ. חזיתי בנס שכלל את אותה ספינה מהחלומות, חוצה את המים הכחולים

מעולם, אחר כך, שום מים לא נראו לי כל כך כחולים כמו באותו הערב, מול המסך הצבעוני, ואת קפטין סטובינג האגדי, גופר וג'ולי מריצים קטעים במשך כמעט שעה אחת בלתי נשכחת. אני תוהה מה עלה בגורלם של כל האנשים האלה, שהתדרדרו אחר כך לכל מיני משחקי טריויה נאלחים באי.בי.סי ובסי.בי.אס, עד שנזרקו לפח האשפה הגדול של האולפנים. כל מה שאני יודעת הוא שגם עכשיו הייתי יותר משמחה לצאת לאיזה שייט ולעגון

באיזה נמל אקזוטי, ושאייזיק יביא לי איזה קוקטייל.

שימו פול ווליום ושוטו.