צרוב ברגש

המשפט הראשון בפוסט הזה גרם לי לחשוב לאיזה רגע בזמן הייתי הכי רוצה לחזור. בהתחלה חשבתי על הפסקה הראשונה בפוסט הזה, ואז חשבתי על הלידה של הבן השלישי שלי, פה, ואז נזכרתי בזה:

כיתה ט'. אני, ושלוש חברות שלי במניבוס בדרך לקיבוץ יראון. נבחרנו להיות ועדת תרבות של השבט שלנו, בצופים. האמת היא, שלא היינו תרבותיות במיוחד, פשוט התחשק לנו לנסוע לאיזה שישי שבת ולהתרחק מהבית והכי חשוב, לפגוש בנים מאגניבים משבטים אחרים (נשמע כאילו גדלנו באפריקה).

כבר במיניבוס אני קולטת אותו. נמוך, בייבי פייס. עינים כחולות מהאגדות. שיער שאטני חלק, עם חימצון (אללי!) בדיוק בפס של השיער שנופל לו על העינים. יש לו ג'ינס קרוע (בארור!) ואולסטאר. מו-שלם.

משכנים אותנו בכמה צריפים טחובים בקיבוץ. די קר, אבל מידי פעם השמש מציצה. הוא לא מתייחס אלי בכלל (וכי למה שיתייחס? גם חנאנה, וגם מכיתה ט', והוא בי"א!). בערב מחלקים אותנו לקבוצות ויש כל מיני משחקי חברה דביליים כאלה (זו אמורה להיות המורשת התרבותית שאנחנו אמורים להעביר אחר כך, כמובן, לחניכים השפוטים שלנו). אני איתו בקבוצה. הוא נורא מצחיק, תזיזיתי, מנהיג. אני לא יכולה להוריד ממנו את העינים, מוקסמת ממנו לחלוטין, עושה הכל (בקיצר, די כלום) כדי שהוא יבחין בי. באיזשהו שלב הוא מקשקש כל מיני דברים על התיקיה החומה המכוערת שאנחנו מקבלים לתייק בה חומר (כולל ציור מסובך של פעמון, והכיתוב Tubular Bells, Mike Oldfield שאני רצה כמובן לקנות את הקסטה שלו איך שאני חוזרת הביתה. את התיקיה הזאת אני שומרת במשך שנים, בוהה בכתב היפה שלו ובציור, ומפנטזת לי למוות). קשה לי מאוד לתאר את התחושה שהייתה לי באותו הערב. לא היה ביננו כלום, אולי כמה בדיחות הדדיות. אולי אפילו אמרתי משהו שגרם לו לצחוק קצת, אין לי מושג, אני לא ממש זוכרת. אבל בבוקר שלמחרת אני זוכרת בבירור, בחדות, שהתעוררתי בתוך השק"ש שלי, בחדר הטחוב והמגעיל, שם, בקיבוץ יראון והרגשתי אושר מציף אותי. את כולי. כי ידעתי שהוא נמצא בחדר ליד. כי ידעתי שהוא קיים, ושיש קצה קצהו של סיכוי, שיהיה מתישהו, משהו, ביננו. לרגע הזה הייתי חוזרת עכשיו. לתחושה המציפה הזאת שיש לי פוטנציאל, כמה שלא יהיה קטנטן וחמקמק, לאושר.

(גילוי נאות: 7 שנים אחר כך, אני באוניברסיטה, תואר ראשון. שנים של פינטוזים הופכות למציאות בעזרת מכתב אחד קטן שאני שמה בתיבה בבית הוריו. אנד דה רסט איז היסטורי).

ועכשיו, אני יותר מאשמח לקרוא את הרגעים שהייתם רוצים/רוצות לחזור אליהם בזמן. לא רוצה לקרוא לזה אפילו פרויקטון. לא קוראת לזה כלום, אבל אני אשמח.