צרוב ברגש

סתיו ביקשה ובשבילה, עד חצי המלכות.

אז חמשת הדברים שיש לי להוסיף למדורת התיוג הם:

1. קיבלתי רשיון בגיל שלושים, אחרי שנכשלתי ארבע (!!!!!) פעמים במבחן התיאוריה. (אני רואה אותכם צוחקים, תפסיקו). התחלתי ללמוד נהיגה יחד עם כולם בגיל 17, נכשלתי פעמים בתיאוריה ומהבושה לא יצאתי מהבית שבוע והפסקתי ללמוד. התחלתי שוב בגיל 25.5 כשהייתי בחודש רביעי בהריון הראשון, נכשלתי שוב בתיאוריה, ולא הגעתי אפילו לטסט כי ילדתי ושוב הפסקתי. בגיל טרום-שלושים, עם שני ילדים, וידיעה ברורה שזה עכשיו או לעולם לא, התקשרתי למורה לנהיגה שפירסם את עצמו במודעות על עצים ולוחות מודעות בסביבה שלי, לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאשר לבעלי ולחברה הכי טובה, ונדרתי נדר שאני מוציאה רישיון גם אם אהיה כמו הזקנה הבריטית הזו שדיווחו עליה ב"מבט" בסוף החדשות, שעברה טסט מספר 93 בגיל 87.

אחרי עוד פעם של תיאוריה, וטסט שלישי, עברתי, והיום אני חניינית מצטיינת.

2. לפני ארבע וחצי שנים הורדתי שלושים קילו. ההורדה הייתה בשומרי משקל, תוך כדי שבעה חודשים. שמרתי על משקל הכבוד שלי חצי שנה, נכנסתי להריון שלישי, העלתי את הכל חזרה ותוך שנה וחצי חזרתי למשקל הכבוד שלי. אין ספק שכל הסיפור הזה שינה את חיי.

3. מגיל שש עשרה עד גיל שמונה עשרה רציתי להיות שחקנית. השתתפתי בקבוצת משחק של ילדים כאלה בתיאטרון חיפה, ותיאטרון היה כל חיי. אחרי שאיזשהו שחקן לא קיבל אותי לשלב הבא בסדנאות ועבר עלי אודישן נוראי, פרשתי בשיא, מה שלא מונע ממני להמשך לעולם הזה עד היום.

4. שכבתי בפעם הראשונה עם החבר שלי בגיל 16. הוא היה אהבת חיי עד שפגשתי את בעלי.

אף אחד לא ידע עלי בקטע הזה, הייתי "הילדה הטובה והבתולה הנצחית" בשכבה, עד שבן גרעין שלי אמר לי את המשפט האלמותי "מי שמעשנת בטוח נותנת" בעודי נהנת מסיגריה של אחרי הארוחה בחדר האוכל של הקיבוץ אליו היינו אמורים ללכת בנח"ל. אמר, ולא ידע כמה הוא צדק. (אני הייתי הראשונה שלו, דרך אגב, אחרי כמה שנים).

5. הייתי קרובה למוות פעמיים בחיי. פעם אחת בגיל עשר בערך. הלכתי עם חברה הכי טובה שלי וסבא וסבתא שלה לים בחיפה, בחוף שעדיין לא היה מוסדר מבחינת מציל. הים היה סוער מאוד ושתינו נסחפנו למרחק מאוד גדול. סבא שלה ניסה להוציא אותנו ולא ממש הצליח. אני זוכרת את עצמי בתוך המים, מסתכלת למעלה ורואה המון מים מכסים אותי (לא ראיתי את השמיים מבפנים) וחושבת שאני הולכת למות וכמה שהמשפחה שלי תהיה עצובה. למזלכם! (אני רואה אותכם צוחקים שם, תפסיקו!) הסחף שהביא אותנו ללב ים גם החזיר אותנו לחוף.

מאז אני אומרת בקביעות שמע ישראל לפני השינה. באמת.

הפעם השניה הייתה שנתיים אחרי זה, שכתבתי על הספה בבית, ובלי מחשבה שיחקתי בסיכת ראש טיקטק כזו ותוך כדי משחק דחפתי אותה לשקע החשמל, קיבלתי זץ נוראי, וכל היד שלי רעדה, כנראה שקפצתי אחורה, אבל אין לי ספק שהייתי יכולה גם להחשמל למוות. סתומה.

ועכשיו אני אשמח לשמוע גם עליכם המתחזק של דנג'ה גנג'ה אורזת ודריה.