צרוב ברגש

בגלל שיש לי מין פאקן יום ראשון כזה, ראיתי את זה וחשבתי למה דה פאקן לא?

אז ככה:

תאווה: לצערי החטא היחיד שלי לפחות בשנים האחרונות הן שאין לי אותה. עצוב, אבל נכון. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנותרתי וחצי תאוותי בידי, או ברגלי, או בלשוני. זו האמת המרה.

זללנות: או. פה יש לי כר נרחב לפעולה. בזמנו, כשאכלתי מתוך כפייתיות מסויימת (תרגיעו, עכשיו אני כפייתית לגבי דברים אחרים. המחלה לא עוברת, היא פשוט מוצאת לה outlet אחר), היו לי כמה וכמה מוקדי זללנות עיקריים. הנה כמה דוגמאות: גרעינים שחורים ממולחים באכזריות. הייתי יכולה לרדת על כמעט קילו כאלה בערב. הסיפור היפה שקשור לעניין הזה הוא שבזמנו הלכתי לאיזו אחת, מטפלת בשיאצו ורפלקסולוגיה וכאלה, והיא מישמשה לי את הרגליים וקבעה שיש לי בצקות כמו לאישה בהריון בחודש שמיני (לא הייתי בהריון. בכלל) וזאת בשל צבירת הנוזלים שנגרמה על ידי אכילת יותר מידי מלח. הייתי בדרך הישירה ללחץ דם בשמיים וכל מיני דברים נפלאים כאלה, בקשר ישיר עם הזללנות שלי. מאכלים אחרים שקשורים אצלי לחטא המציין הזה: שוקולד מריר, בכמויות, פיצה, ג'אנק כללי, פרינגלס עם לבנה (לא יודעת לנקד), קבנוס בכמויות, והכי כיף - פריכיות אורז עם גבינה לבנה, אבוקדו, וזיתים.

חמדנות: מודה, חמדתי גבר(ים) של נשים אחרות. מודה, מעולם לא עשיתי עם זה כלום.

עצלנות: הייתי ילדה עצלנית, ונותרתי מבוגרת עצלנית. קשה לי להאיץ בעצמי לעשות דברים, ואני בדרך כלל עושה אותם כי אני חייבת לעשות אותם. מה שכן, השתפרתי, ולא כי אני פחות עצלנית, אלא כי החיים דוחפים אותי לעשות דברים ואין לי ברירה, כך שאני לא שוכבת כל היום במיטה, אוכלת גרעינים שחורים וחומדת גברים זרים, תוך כדי ראיית "ערב טוב עם גיא פינס" כמו שבעצם נבראתי לעשות.

זעם: כן. לפעמים. במיוחד שנהגים פראיים נדבקים לי לטוסיק, מהבהבים לי באורות גבוהים לנסוע יותר מהר, כשבפירוש אני לא יכולה לנסוע יותר מהר, כי הצומת בעצם לא פנויה, ואז בזעמי כי רב אני ממלמלת את המנטרה הבאה: "אמןסלע שתעשה תאונה, ששבעת ילדייך יהיו יתומים, שתעשה תאונה היום, שאישתך תהיה אלמנה". כן, לפעמים, אני זועמת וזה מוציא ממני דברים לא ממש נעימים. בשאר הזמן אני מלאך לבן כנפיים ועצלן שאוכל גרעינים שחורים מומלחים בכמויות.

קנאה: יש זמנים בחיים שלי שאני מקנאה בכל מה שזז. במיוחד בכל מה שזזה. כשהייתי ילדה/נערה זה יכול היה להתבטא ב"הלוואי שאני אהיה כל אחד אחר רק לא אני" שגובל בשנאה עצמית והנה עוד חטא? בשנים האחרונות הקנאה שלי הזדככה והתמקדה בדברים מאוד ספיצפיים. קנאה בכל מי שיש לה בת, נקבה ולא רק בנים זכרים. קנאה בכל מי שכותב טוב (במיוחד דרמה או תסריטים אבל גם פרוזה טובה מעוררת אצלי את השד ירוק העינים), קנאה בכל מי שנראית כמו שהייתי רוצה להראות, ורק לפעמים במי שיש לו יותר כסף ממני. בזמנים טובים (כמו עכשיו טפוחמסה) אני לא מקנאה באף אחד, רק מגוננת על מה שיש לי ומתפללת שלא תהיה מלחמה, שאף אחד (כולל אני!) שאני אוהבת לא ימות ביסורים ממחלה ממאירה, ושלא תקרה לי תאונת דרכים בגלל הבן זונה המנאייק מהזעם שלמעלה.

גאווה: בעיה למי שיש חוסר ביטחון בסיסי (כמו לי). הפעם היחידה בחיי שנענשתי על חטא היהירות (נשמע יותר ספרותי מגאווה) היה בצבא. התגייסתי בידיעה ברורה שבתור אשכנזיה, בת לאקדמאים מעיר צפונית ומשכונה מסויימת אני "אפול" טוב. גאווה. יהירות. טימטום. כמה וכמה חטאים. ונענשתי בגדול. נכון שהגיהנום של דנטה זה לא היה, אבל מעולם לא הייתי קרובה יותר לייאוש באותן שנתיים. מגיע לי.

יאללה, עלמק, סתיוסתיו, פיג' הפולנייה (!), טלינקה, אופ ואיד - כמה סינים sinsin - וגמרנו.