צרוב ברגש

בנסיעה להורים ביום שישי בערב אני מרגישה מלנכוליה נוחתת עלי פתאום. משהו בשירים שמתנגנים ברדיו והגשם בחוץ, ואיך שהשמיים נראים כשאנחנו מתקרבים לעיר שבה גדלתי, מקפיצים אותי פתאום הרבה שנים אחורה, לגילאים שבהם מצב הצבירה הנפשי בשישי שבת נע תמיד בין אופוריה (יש מסיבה! הזמינו אותי! אני אראה אותו שם, ואולי אדבר איתו!) לבין דיכאון תהומי (יש מסיבה, לא הזמינו אותי, ואם הזמינו אותי הוא לא יהיה שם, ואם הוא יהיה שם אז בטח הוא יהיה מוקף בבנות הרבה יותר שוות ממני ואין לי שום סיכוי). פתאום אני מרגישה עלי את כובד השנים.

כמה שעות אחר כך, אני וסתיו כפרהעליה עושות את דרכנו בתל אביב הגשומה להופעה של החבר'ה האלה

ה-Magical Mystery Tour - חמישה נגנים וזמרים מעולים שעושים קאברים לשירים של הביטלס. להופעה הגענו בזכותו ואני קוראת למה שראיתי שם הערב נס קטן. היו שם אנשים בגיל של ההורים שלי, סבים וסבתות שרקדו ושרו את כל המילים באדיקות, והיו שם ילדים, באמת ילדים, קרובים לגיל של הבן הבכור שלי, שידעו כל תו בכל שיר ושיר. בין לבין היה שם את כל טווח הגילאים האפשרי, וזה היה מדהים. מדהים איך בתיזביאמו של ישראל, בפאקן המזרח התיכון, בשנת 2007 אנשים שההורים שלהם לא חלמו לייצר אותם אפילו עומדים ושרים במלוא גרון את Revolution או את Nowhere Man או אפילו את Love me do.

וזה עשה המון טוב על הלב, כמו מין מסאג' ריגשי כזה, ונתן לי חיזוק לזה שאין מה לעשות, גאונות חוצה גבולות, ועמים, וגילאים וזמנים. באמת.

אז שוב תודה עידן, היית מצויין לגמרי, והנה מה שמתנגן לי בראש עכשיו, הוידאו דבילי המוזיקה אלוהית.